כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

חזרתי עכשיו מחיפה בתחושה מעט מוזרה.

מצד אחד, אני רוצה לכתוב את כל מה שקרה לי ואת כל מה שאמרו לי באונ' חיפה. אבל מצד שני, יש את העובדה שבחורה שהכרתי היטב נהרגה אתמול בתאונת רכבת.

אז חייכתי ובכיתי כל היום בו זמנית ולסירוגין. הדבר ביחיד שאני יכולה לומר זה שחזרתי הביתה בשלום ואני שמחה שהיום הזה נגמר (בערך). עכשיו רק לחכות לערן שיחזור מסיורי גג שלו.

את לילך הכרתי בערך מגיל 13. האבות שלנו עובדים באותו מקום ואבא שלה הצליח להשחיל אותה לעבוד שם גם, כשאני בחרתי לעזוב את הצפון לכיוון ירושליימה. הכרנו בקייטנות שהמפעל היה מארגן בקייצים והמשכנו כשעבדנו ביחד שברמב"ם (אמרתי לכם שעבדתי פעם בבית חולים). הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בקיץ שסיימתי את המכינה. היא סיימה שנה א בתואר ראשון ואני חיכיתי להתחיל אותו. זה מצחיק, כי לתקופות בהן שהינו ביחד, היינו חברות דיי טובות. כל סוף קיץ אמרנו שנשמור על קשר ומעולם זה לא קרה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, כאמור עבדנו ביחד. אחקטן היה צוחק עליה שהיא מסריחה כיוון שהיא לא שמה דיאודורנט. אבל זה לא הדבר האחרון שאני רוצה לזכור ממנה. אני רוצה לזכור שהיא הייתה בחורה שקטה ורגועה. היא הייתה מאוד רזה, אני זוכרת שקינאתי בה () והייתה לה ראייה כזו לחיים של... אני לא יודעת איך להגדיר את זה- "נראה מה יהיה והכל יהיה בסדר".

אבא שלי בחר לא להגיד לי על התאונה ועל זה שהיא נהרגה. שמעתי את זה כמו עם קובי, ברדיו.

עצוב לי לחשוב על זה. ראיתי אותה כבחורה פשוטה, במסגרות בהן היא גדלה. אבל היא הייתה אחלה בן אדם. דפנטלי צעירה מידי מכדי למות.

פגשתי את אמא שלי היום בהדר בחיפה. אבל הייתי כ"כ לחוצה מהראיון שבקושי שתינו קפה (אני שתיתי פילטר) ועליתי לאונ'. לא הלכתי לאיבוד (לשם שינוי) ועליתי במעליות המגניבות לכיוון גן עדן. סתם, לקומה 20. חיכיתי מלא זמן ובשלב מסויים גיליתי שאת הראיון עורכת לי ראש החוג ונלחצתי עוד יותר. היא הגיעה, באיחור של 20 דק' כיוון שהיא נפלה  ושאלה אותי למה אני רוצה להיות ספרנית/מידענית. אז עניתי לה שתשובה ראשונית פשטנית חייבת להיות העובדה שאני אוהבת ספרים. היא צחקה ואמרה שזו התשובה הכי גרועה שיכלתי לתת. אמרתי לה שאני עובדת עם אנשים כבר הרבה מאוד שנים וגילוי מידע זה דבר שאני מבצעת בצורה לא רעה בכלל ואני דבקה במשימה (בהנחה שהיא אכן מעניינת אותי). אח"כ היא דיברה דיי הרבה על הפעם שהיא הגיעה לראיון עם ראש החוג דאז והיא רצתה ללמוד ספרנות- המקצוע שלה זה ספרות ילדים, איזה כיף. היא דיברה על העובדה שזה חוג מצומצם, היחסים בלתי פורמליים בעליל ופעם בשנה/ שנתיים היא בוחרת סטו' שיישב בועדת סטו' ויהיה בקשר דואלי עם המרצים ועם הסטו'. היא אמרה לי כמעט מייד שהתקבלתי (יפיי ייה) ושהיא סימנה אותי עבור הוועדה הזו. נראה לה, באם היא קוראת אותי נכון, שיש לי את הטמפרמנט המתאים לשבת בפורום כזה. הוחמאתי מאוד. חשבתי שכל מה שייתן לי פוש למעלה באקדמייה, אני מוכנה לעשות אותו. אני עשיתי את הטעות הזו ב-B.A- לא ליצור קשרים עם מרצים (ובגלל זה גם לא לקבל מלגות) בתואר השני שלי אני לא אחזור על אותה הטעות.

הלימודים הם לימודי תעודה, שבכל מקום בעולם מלבד בא"י, נחשבים כתואר שני. אבל, אם אני ארצה לעשות תיזה, אני אוכל להוסיף 12 נק' ולעשות אותם בבר אילן. אבל, עוד חזון למועד.

הדבר הכי חשוב..

יש לי עד סוף שנה א של התואר השני, לספק את תעודת ה-B.A שלי. אני רוצה לסיים הכל בקיץ, כדי שלא יהיו לי גרורות מהתואר הראשון מאונ' אחרת. אבל, הידיעה שאני לא בלחץ עד ספטמבר, אכן נותנת אויר לנשימה.

אז זהו, טוב לי ובאסה לי כאחד.

ואני בכלל, אבל בכלל לא רוצה להתחיל לכתוב מה אני חושבת על המונדיאל.