כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

הפוסט הזה הולך להיות בגדר הפתעה לכולם- לאהובי, לאנשים שמכירים אותי וקוראים את הבלוג הזה ולסתם בלוגרים שקוראים מידי פעם את הבלוג הזה.

התקופה האחרונה הייתה באמת טובה-אני התחלתי לעבוד(בעבודה מעפנה ולא מתגמלת), מצאנו דירה מגניבה ובמחיר מצויין (ואפילו רוב הריהוט נמצא בה), התקבלתי לתואר שני שכ"כ רציתי ואפילו אישרו לי מועד ג' הלום בהיסטוריה שכבר מזמן שכחתי ממנו (הכל בהיסטוריה של חודש יוני, אין לי כוח לקשר).

אולם, למרות כל הדברים הטובים שהתרחשו. פתאום מצאתי את עצמי חסרת מנוחה. כל מיני דברים החלו להתערבב בתוכי.

שכבתי עם אהובי במיטה ועשינו כלום כהרגלנו ואז קומבי התגנב לי לראש.. מה הוא עושה עכשיו, עם מי הוא מתעסק והאם הוא ממשיך לא לספק בחורות מבחינה מינית ולחשוב שהוא מלך העולם, האם הוא חושב עליי לפעמים, האם הוא הולך להרים לי טלפון פתאומי?...

מצאתי את עצמי חושבת האם באמת אני רוצה להכנס לדירה הזו יחד עם ערן, או שאולי אני עושה טעות?

חשבתי שאולי הביחד שלי עם ערן זה ביחד של ברירת מחדל? האם אני באמת אוהבת אותו?

ספקות קשות מאוד שהבהילו גם אותי.

ממה הם פתאום נובעים? אולי זה הפחד ממציאות חדשה לגמרי שהולכת להתרחש? אולי זה חוסר הרצון להתבגר? אולי, אבל רק אולי, מכרסם בי השעמום?...

ונסענו הביתה לסוף השבוע.

ביום שישי ערן התעורר עם כאבים עזים בבטן ובגב. הוא קם לפניי כי הוא תמיד עושה את זה. אני התעוררתי ב-8 בבוקר בעצבים רבים, כי ההורים שלו- מדהימים ככל שיהיו- עשו המון רעש. לקח לי זמן להבין שהוא סובל, כי התעסקתי בעצמי (למרבה בושתי). אבל, כשהבנתי את זה, רציתי שנלך לרופא- לא ראיתי אותו מעולם מתפתל ככה. בצהריים, אחרי שהאחות המעפנה של הכפר שלו הגיעה וקבעה שיש לו וירוס (זקנה מטומטמת), החלטנו ללכת למיון ולראות מה יגידו שם. הזריקו לו משככי כאבים שמיסטלו אותו לחלוטין והוא נרדם. לקחו לו גם דם, אבל הרופא של המיון אמר שהוא יכול להגיד גם בלי זה מה יש לו: אבנים בכליות.

הוא נרדם כשהוא מחזיק ביד שלי ואני הייתי במצב הרוס. היו לי כאבי בטן מרוב דאגה והמחשבות רצו לי בראש. היה איזה שהוא מרווח זמן שהוא התעורר וחייך. כששאלתי אותו למה הוא מחייך הוא ענה שהוא תהה איך זה שדווקא אני יצאתי האישה היפה ביותר בעולם ונרדם מחדש.

אחרי זה התחלתי גם אני לבכות. כי הבנתי!

אני זו שרצתה להיות איתו מלכתחילה ואני זו "שהתחילה" איתו. אני איתו, לא כי אני משועממת, אלא- כי אני אוהבת אותו.

פה הייתה קטיעה כי הפסקתי את כתיבת הפוסט למטרת פגישת האמריקאית לקפוצ'ינו ולחצי טוסט.

האמריקאית אמרה שהספקות שלי הם טיבעיים ונכונים- אי אפשר שהקשר שלנו יהיה מושלם ונורמלי מידי (מסתבר, שלפי הראייה שלה, היינו פשוט רגילים מידי- היא צריכה דרמות). אבל זה בסדר, כי רואים שטוב לי שאני אוהבת ונאהבת.

השבוע שעובר עלינו עכשיו הוא לא משהו בכלל. אהובי התחיל את העבודה החדשה שלו כך שרוב היום אני לא רואה אותו. הוא עדיין סובל מכאבים ואנחנו בסה"כ מנסים למצוא רופא שיסתכל עליו.

למי שתהה, עוד 26 ימים עד לדירה החדשה..