כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

בסוף השבוע ערן עשה מעשה.

הוא התיישב מול המחשב, עבר על כל חברות הייטק הירושלמיות ושלח לכל אחת את קורות החיים שלי.

אני הייתי סקפטית, אבל להפתעתי כי רבה זה הצליח.

היו ששלחו לי מייל מנומס של תודה, אבל לא תודה והיו חברות שהתבאסו מזה שאני לא אוכל לתת שנה הבאה משרה מלאה. זה ביאס אותי יותר מהדחייה. כיוון שהם רצו מישהי עם ניסיון ספרייתי, אבל זה בסדר שהיא עדיין לא מידענית. יכל להיות תפור עליי.

היום הייתי בראיון עבודה. לא ממה שערן עשה, אלא פליטת פה של קרמיט הביאה אותי לקפוץ על המציאה.

התלבשתי באופן יותר מראוי לראיון. הייתי נינוחה ועם זאת חייכנית. הייתי מוכנה פחות או יותר לשאלות שישאלו אותי, אבל היו מעבר, מסתבר...

שאלו אותי על ההיסטוריה שלי, מה אני מחפשת בסביבת עבודה, מה מפחיד אותי, מה אני אוהבת בעצמי ומה אני לא. כשסיפרתי להם שניהלתי *** בעבודה הקודמת שלי, הם רצו שאני אפרט להם איך בדיוק מנהלים ***.

את קרמיט הם לא שאלו את כל השאלות הללו והם הודיעו לה על המקום שהיא התקבלה. לי הם אמרו שהם יודיעו לי, גם אם התשובה תהיה שלילית, ביום חמישי (אני חושבת שהבנתי את הרמז לא רע). ידעתי מה יהיו השאלות, הכנתי את התשובות מראש, אפילו התייעצתי עם ערן על מה לא צריך לומר להם. כשהשאלות נשאלו לפחות בהתחלה, עניתי את כל התשובות האינטילגנטיות (והבנאליות) שמצופות מראיון עבודה. אח"כ נתקעתי ועניתי בדיוק את מה שלא צריך לומר.

ראיונות עבודה זה עניין של שיווק עצמי. לא הייתי בהרבה ראיונות עבודה שאשכרה נדרשתי לתת תשובות עליהן. הפעם האחרונה שהייתי בראיון עבודה של ממש היה הראיון האומלל באל-על. שיווק עצמי, בטחון עצמי ואסרטיביות ובכל זאת...

אני אדם כ"כ אסרטיבי ובטוח, אבל כשאני מגיעה למצב של לדבר מול אדם כדאי "למכור" את עצמי- פה אבדתי.

אולי, בגלל שלא הייתי בראיונות עבודה אמיתית, אז אין לי כ"כ ניסיון והכל זה עניין של ניסיון. אולי מכל דבר צריך ללמוד ולכל 100 ראיונות עבודה שאני אלך אליהם, לאחד בסוף יקבלו אותי. אני רק מנסה, אבל ממש מנסה לא להשבר, להתבאס ולא להרוויח מזה מבחינה מנטלית כלום.

אני מניחה שלא התקבלתי לעבודה ההיא. אני לא אעבוד עם קרמיט ואמשיך להחזיר ספרים למדף...