כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אהובי ואני היום חצי שנה יחדיו.

אם אני לא מחשיבה את הטוטל לוס ביני ובין קומבי, את החרא ביני ובין הדוס, את העצבים ביני ובין התימני הפלמט. אז, זו מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי. יתרה מזאת טובה ביותר, המספקת ביותר והאוהבת ביותר.

לפני שבוע וחצי היה לי ראיון עבודה ממנו, כזכור, יצאתי בהרגשה מחורבנת ביותר. יומיים אחריו התקשרו אליי לומר לי שהם ישמחו מאוד אם אני אעבוד איתם (!!) אני, שהייתי כמעט בטוחה שלא התקבלתי, המשכתי לעבוד בלהחזיר ספרים למדף ולא אמרתי להם דבר על הראיון, העבודה וכל מה שנלווה אליה. דבר, שעורר בלאגן גדול ביותר שהם התקשרו אליי שוב אחרי הסופ"ש, בישרו לי שאני אעבוד במחלקה אחרת ממה שהתראיינתי אליה ושאני צריכה להתחיל מייד.

אני מאוד לא גאה בעצמי על איך שהתמודדתי עם העזיבה. כיוון, שביום הראיון הבוס לשעבר אמר לי שהוא ממש שמח שאני עובדת שם ושאוטוטו, יהיו לי משמרות לרוב בספרייה.. לכן, שיקרתי..

ניצלתי את העובדה שנופלות על אחגדול והאחת קטיושות ואמרתי לבוס שאני "נידרשת" בבית בצפון ועוזבת לחלוטין את ירושלים. הוא היה כ"כ מבין וסימפטי שאני הרגשתי כמו המפלצת שאני. כמה ימים אח"כ הוא עוד התקשר לדרוש בשלומי ואיך אני מתמודדת

עכשיו אני פקידה/סטו' באחת המחלקות בעיריית ירושלים. הופצצתי בהמון חומר שכמובן לא נקלט בראש האטום שלי. בדיוק היום יצאתי בהרגשה כ"כ מחורבנת- אולי אני כזו מטומטמת שהדבר הפשוט אותו אני צריכה לעשות פשוט לא נתפס!! אני מודה שהזלתי דמעות. (אני מרחמת על עצמי כשעל כל המשפחה שלי נופלים טילים)

הבעיה הגדולה שהציפיות ממני כ"כ גדולות ואיך אני יודעת את זה?. הבוס שלי שהוא איש מקסים, הכניס אותי אליו לשיחה ואמר שהוא היה בראיונות בודדים ושהוא התרשם ממני ביותר. הוא אמר שיש לו תפיסה מצויינת לגבי אנשים ושהוא ישר ראה שיש לי יכולות להיות קצת יותר מסתם מרימת טלפון.

אני לא יודעת אם האנשים שם נותנים לי את ההרגשה שאני מטומטמת, או שאני מצפה מעצמי ליותר מידי, או שאני לא יודעת מה...

נזכרתי היום שגם במוקד, פעם מזמן מזמן, הייתה לי הרגשה כזו ואז אנשים יצאו מגדרם כדי לתת לי להרגיש דפוקה.

אם מישהו תהה, עוד יומיים מקבלים מפתחות לדירה החדשה והמהממת ועוד 5 ימים אנחנו נכנסים רישמית לדירה!