כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

רבות נכתב וקוטר על הדברים הללו. אבל אני באמת חושבת שאסור. אבל, פשוט אסור לעבוד במקום שלא נהנים בו.

יודעים מה, בואו לא נכניס הנאה למשוואה. בכ"ז, עבודה. אבל לאף אחד אסור. אבל, פשוט אסור לעבוד בעבודה שהוא סובל בה.

נשארו לי עוד 3 וחצי חודשים לעבודה הזו. בממוצע מספרי אפשר לדבר על משהו כמו 40 משמרות. ובכ"ז?...

הרבה זמן לא כתבתי פה, ובאמצע יולי בלוג זה יסגר לנצח כשפרייה תעלם מהתודעה. החיים שלי- הם מורכבים ובלתי מסודרים. והעבודה... עבודה גומרת לי את כל בריאות הנפש.

כשה"אחראית" עזבה/הועפה מהתפקיד חשבתי שהנה, אוטוטו דברים סוף סוף הולכים להשתנות. דברים ישתפרו.

אבל..

כשהראש דפוק, אז כל הגוף סובל!

כשההנהלה גרועה, העובדים הפשוטים סובלים. כשלהנהלה אכפת מלעשות כסף ולא מרווחת העובדים. כשההנהלה מקדמת משמרות של 18 שעות, בלי כל המרכיבים המגיעים לעובדים בחוק (כן, עובדי קבלן). כשההנהלה לא מטפלת בעשבים השוטים, לכן הייבול הטוב נהרס- אז כך הכל נראה: אני מקבלת משכורת רעב על המון שעות עבודה וסובלת. אבל ממש..

אז לא! דברים לא השתפרו. להפך, הם נהיו גרועים יותר. אני לא מוצאת את עצמי ואם לא היינו מסובכים בחובות של שכ"ל+ שכ"ד+ ביטוח המקיף לצ'רלי+ לחיות טיפה (לנסוע לחו"ל), הייתי הולכת! פשוט הייתי קמה ועוזבת.

אז מה?..

אצל אהובי הדברים לא טובים יותר. מה קורה אצל איש שהיה רגוע, רציונלי אך מעט סרקסטי? עכשיו הוא עצבני וגם להיות ציני כבר אין לו חשק.

איך אני אסיים פוסט מעפן שכזה?

אין שום חדש תחת השמש, דבר לא השתנה מבחינת ריקבון.

רק אני, שמאבדת לאיטי את האופטימיות.

חרא!

דבר אחד טוב,עוד משמרת אחת למנאייק. המנייאק- החופשה הנהדרת שלי בכריתים עם אהובי