כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ראינו כי טוב, אז החלטנו עוד פעם.

אם לתמצת את הטיול לכרתים לתוכנית הנסיעה שלו, אז זה ככה: חמישה ימים - טיסה, התאוששות מטיסה, יום באיוס ניקולאוס, יום בקנוסוס, יום נוסף באיוס ניקולאוס, טיסה חזרה. אלו הפרטים המשעממים. באיוס ניקולאוס, עיר קטנה ומשעממת (אבל עם חופי ים יפים להפליא), היינו פעמיים כי רצינו להגיע ליעד התיירותי המבוקש ספינלונגה (אי המצורעים), אבל כשלנו במשימה. תיכף נגיד למה.

הידעתם?

אצל האורתודוכסים, המשמעות של פסחא הוא להפוך את כרתים לאי רפאים- דבר לא פתוח, שום דבר לא מתרחש וגם המוניות לא עוצרות, אם הן בכלל נוסעות על הכביש.

זה מסכם את היום הראשון שלנו. יצאנו במוצ"ש לכיוון שדה התעופה, וביום ראשון בבוקר, בסופו של דבר נחתנו במלון. ביום הראשון בערב - אחרי שהתעוררנו - יצאנו אל העיר הקרובה, רק בשביל ללכת קילומטר וחצי לאורכה עד שהגענו למשהו פתוח, וגם זה היה באר של עברייני צעצוע מקומיים שניסו להרשים את היוונו-פרחות שלהם בביצועיהם במשחקי קלפים, כמו מלחמה.

את מבטי החשד שקיבלנו ב"פינה היוונית", אני לא אשכח זמן רב. גם לא את הבירה (שהייתה כמו קורונה, רק גרועה הרבה יותר) וגם לא את הקילומטר וחצי שנאלצנו לעשות בדרך חזרה (תוך שאנחנו שרים שירי כוורת וגזוז וסנדרסון לדורותיו).

למען האמת, זה מסכם גם את היום השני. איוס ניקולאוס היתה סגורה (כמעט) לגמרי כשהגענו אליה עם האוטובוס המוקדם. ספינה לאי הבלתי מושג לא היתה אפילו הבלחה בקצה המחשבה אפוף האוזו של המקומיים. נאלצנו להסתפק בכוס קפה על חוף הים (בסמוך לחבורת דודות כרתניות) ולחזור חזרה כדי לנפוש לצד הבריכה במלון.

*** עתידות לילד היווני באשר הוא: כשתגדל יהיה לך שפם. ***

מצד שני, לקנוסוס הגענו (ביום השלישי) אחרי שימוש בתחבורה הכרתית המצויינת (אני חושבת שצריך לאמץ את שיטת הנהג/ שיטת הכרטיסן גם בארץ כנען). האתר נחמד מאוד, עמוס בתיירים גרמנים, צרפתים, רומנים, הולנדים, יפנים וזוג ישראלים אחד שבשמיים ובארץ (מנחשים מי?). אה, וגם טווסים.

לא יכלתי להסביר דבר, כיוון שעל קנוסוס למדתי בערך לפני 5 שנים, לא נשאר מאומה בראש. הסתובבנו בשקט, תוך כדי צילום תמונות למכביר והעברת ביקורת על האירופאים "המנומסים" (מה אתה אומר? להדחף בתור? להדחף?...)

בסיום האירוע אכלנו גלידות. הו, הגלידות היווניות... כל טילון טיל חץ מוגדל. אני חושב שכבר לא אוכל גלידה בארץ בלי לחוש בגעגוע כבד לגלידה היוונית. אני שוקל לארגן רכבת אוורירית.

ניסינו שוב את השיט לאי הערטילאי ביום רביעי, רק כדי להתאכזב. היינו למודי נסיון ויצאנו מאוחר יחסית מהמלון, רק כדי לגלות שהספינה היחידה לאותו יום יצאה בעשר בבוקר. הציעו לנו לבוא מחר. צחקנו להם בשפם ויצאנו לבזבז כסף בחוצות העיר.

שקלנו ברצינות לתפוס מעבורת לפיראוס ולא לחזור לכנען. אבל, אני מניחה שמישהו (ת'או ת'או) לא רוצה שנגיע לאי ההוא.

***

המלון שבו היינו, מלון מדיטרנאו שבשולי העיר חרסוניסוס (יש להם רופאי שיניים מצויינים ומנוסים, ליוונים), אינו רע. נוף מרהיב מהחדרים, הכל כלול (כולל הסנדביצ'ים היבשושיים והפיצות המוזרות של אחרי הצהריים), ארוחות משובחות (כמעט) ומשקאות זורמים מהברז (בירה קלה אחת, משפחת פפסי קולה למינה, תה וקפה והבטחות על אוזו וראקי שלא קוימו). מצד שני, הבריכה זכתה לפופולריות של עמיר פרץ, מכיוון שהיא מולאה במי ים טריים (וקפואים). ערן היה גיבור- קפץ למים רק כדי לקפוץ תוך שנייה חזרה החוצה...

בבריכה שחה אחד גרמני קטן בהנאה, וחשבתי לנסות גם אני. כמה קשה זה כבר יכול להיות?

מסתבר שצורר היהודים הקטן לא בדיוק הסגיר את כל הפרטים כששאלתי אותו איך המים (תגובתו המדוייקת היתה: was?). קרים ומלוחים. הצלחתי לחזור לאחר מכן למים, רק כדי לצאת אחרי שבע דקות עם היפותרמיה בדרגה 3.

לסיכום, יוון היא ארץ נפלאה, וכרתים היא פנינה מלבבת. חבל שהיוונים תקועים אי שם בשנות ה- 80 (כולל הסתובבות בהונדה מודל 84 עם מערכת שמנגנת בפול ווליום את pump up the jam וחגיגות סביב קומזיץ וטייפ שמשמיע את i should be so lucky, בגירסת הדאב). חבל גם שהיא נראית כמו כפר ערבי ברגרסיה.

חזרנו עייפים. אך מרוצים (ושמנמנים)

(כמו בפעם הקודמת - הכחול של ערן והאדום שלי)