כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

לבד באוני', על פסגת ההר.

מצד אחד ים כחול כחול. מהצד השני, הרים ירוקים..

כמה התלהבתי כשבאתי להרשם. ישבתי במשרד של המרכזת ושלחתי הודעה לאהובי ש"רואים מכאן את הים".

איך השתנתה הרגשתי מאז..

אני מאוכזבת, אני כ"כ מאוכזבת מהחוג שלי; מהתכנית הלא מספקת; מראש החוג. השביתה הזו רק העצימה את התחושות שלי. זה לא שהיא לא חשובה או הכרחית. למרות שהיא מיוחצנת כ"כ רע. ולמרות שיש תחושה שהסטו' נאבקים רק על כסף- זה לא נכון

עתיד התרבות..

עתיד החינוך..

וכן, להוריד גם את שכר הלימוד!

אותו שכר לימוד שגורם לי, בהחלטה קשה מאוד, אך מודעת- לעזוב את הלימודים.

השנה הזו כ"כ קשה. אנחנו כ"כ דחוקים, בכסף ובזמן. הדחיקות הזו גרמה לכ"כ הרבה משברים והזילה כ"כ הרבה דמעות. כשרציתי לקחת חופש מהדמעות הללו, מישהו פה העיר לי שאני מתלוננת על מחסור במזומן; אבל יוצאת לחופש ביוון- (יא חתיכת אפס!!).

אני לא יודעת אם אני עוזבת לתמיד, או רק לשנה. זו התכנית, לעזוב רק לשנה לחסוך קצת ולקוות לטוב.

השביתה נמשכת.

הזמן עובר.

החתונה מתקרבת ואני לא הולכת ונהיית יותר רזה.

רק.. רק שלא תהיה מלחמה..