בנובמבר 2006, טיפה לפני היום הולדת שלי, החלטתי לעזוב את העבודה הקודמת שלי; עוד קצת כתבתי על זה גם כאן.
ימיי בתחנה המרכזית היו אמורים להיות קצרי טווח- עבודה שאני יודעת לעשות (לענות לטלפונים ולתפעל מוקד), עד שאני אמצע עבודה אחרת. אולם, העובדה שאהובי עובד שם גם, חוסר הרצון לחפש שוב עבודה נוספת (הרביעית בשנה הזו) וגם העובדה שימיי בירושלים היו אמורים להיות ספורים- גרמו לי להשאר שם.
חלפו שמונה חודשים ומצאתי את עצמי בוהה באויר ובפלזמות, בחדר קטן מלוכלך רוב הזמן ונטול חלונות. הקש ששבר את גב הגמל הייתה אמירה של מפקח קטן נטול ביצים ש"לפעמים החיים לא פאריים (ציטוט שלו) יש דרג ויש זרג"...
ההתפטרות שלי הייתה מהירה!
היא לוותה בפתיחת פה גדול ואמירת כל מה שאני חושבת על כולם; התקשרות לבוסים ב- "ביום ראשון אני לא חוזרת, לא אכפת לי שלא נתתי לך אפשרות לחפוף מוקדנית אחרת"
וכך הגעתי להיום, הבוקר המאוחר..
היום בערב/לילה, אני עובדת את המשמרת האחרונה שלי, למגינת ליבם של איי אילו אנשים בסביבה. אבל גם, לדאבון לב של כמה אחרים- על זה שנכחותי (הגדולה מאוד והרועשת) לא תפקוד יותר את מוקד תחנה מרכזית!
למרות הכל, העזיבה שלי היא בלב כבד מאוד: לא ירדה לי אבן מהלב ואני לא מרגישה התעלות נפש ושמחה- ברוך שפטרנו. אני מרגישה שזה לא נסגר כמו שצריך.
אני מרגישה...
אמביוולנטיות!
דו משמעות זו המילה- אני לא יודעת לומר מה ממתין לי בעתיד ואני לא בטוחה שעשיתי החלטה נכונה בנטישה שלי את העבר.
***
אגב, נזכרתי בזה עכשיו, לפני כחודשיים שלחתי לרפאל קורות חיים שלי- בתור מידענית. שכחתי מזה והמשכתי הלאה בחוסר המרוצות הטיבעית שלי. שלשום הם חזרו אליי, פעמיים!
איזה קטע...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
