כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

מעניין.

הבלוג שלי בתקופת חייו האחרונים, מתנהג בדיוק כמו בהתחלה שלו- אף אחד לא קורא, אף אחד אינו מגיב. אבל איזה הבדל, איזה הבדל בין פרייה של היום לפרייה מלפני 3 שנים (פחות חודש).

זה אינו פוסט הסיום, הוא יגיע עוד כשבוע, ביום בו נמסור את המפתחות חזרה לבעל הדירה וניסע, אהובי ואני, דרך כביש 90 (כביש הבקעה) לבית החדש שלנו.

לכן, לפני שאסיים ואסכם את כל מה שהיה לי בשנים האחרונות, אני חושבת שאכתוב את מה על מה שהולך להתרחש ומה שקרה בשבועות האחרונים.

עזבתי את העבודה (גיל, רינה, חדוה ודיצה), השכרנו את הדירה (במהירות הבזק) והתחלנו להעביר חפצים.

היום גם אהובי סיים את עבודתו, בנימה מעט צורמת. אבל, בהתחשב שהטון בכל תקופת עבודתנו שם היה כ"כ מקולקל, אז אני יכולה לומר, שזה סיום "נהדר" לתקופה מחורבנת.

אחקטן השתחרר מהצבא, לשמחה ואנחת הרווחה של כל בני הבית. הוא התחיל לעבוד במתקן אותו מנהל אבא שלי בחיפה ואף הספיק ללמוד ולסיים קורס ברמנים- בהצטיינות!!

אחגדול והאחת שיחקו אותה. עד כדי כך שהם בישלו לי אחיינית!!

אחיו של אהובי התחתן ועברנו בהצלחה חלקית כמה ארועים שיבטיים שכאלה (אני עדיין שמנה)

ואצלי..

אני ניסיתי ועדיין מנסה להתקבל לקורפוריישין בו עבד אהובי לפני תק' הגלות שלו בי-ם. דבר, שהתגלה מסובך הרבה יותר ממה ששנינו חשבנו. בקיצור, עברתי ראיון עבודה ששנינו ממש לא ראינו אותו מגיע ובצורה אומללה ביותר. אני מקווה שחוסר המוכנות שלי ואיתו גם, חוסר הספונטניות וחוסר היכולת לאלתר, לא הרסו לי את העבודה שם. כי אם כן, אין שום סיבה ושום מטרה למעבר שלנו צפונה.

תק' מבחנים מגיע עלינו ולא לטובה,

העבודות בתואר שני קשות יותר, ההשקעה חייבת להיות רבה יותר ודחיל ראבק, הזמן לא קיים בכלל!!

יחד עם כל זה, יש לנו בית חדש על הראש, חתונה לנסות לארגן ועם כל אלה- לנסות לשמור על האופטימיות- לא קל.

אז כן, עוד שבוע וחצי בערך, הבלוג הזה יחתם וכך גם תקופה משמעותית בחיי