כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

היום, במרחק של כמה חודשים; אני יכולה לכתוב על המקרה בלי שאהיה נגועה בכעס, עצבים, אכזבה, פחד- כל הרגשות השליליים הללו, אתם יודעים. אז איך בכלל להתחיל?.. איך להתחיל ולהשמע נורמלית?..

את כ' הכרתי בתור חברה של שותפתי הנהדרת מפעם, כפרה. חשבתי שהיא מצחיקה והיא עשתה דברים שלעולם שלי, לא הייתה נגיעה אליהם, לכן התעניינתי קלות, כגון ריקודי בטן. הבעיה החלה כשהיא נכנסה לדירה בתור שותפה. אני מודה ומתוודה שלא חשבתי שזה יהיה רע שהיא תכנס, מישהי שאנחנו מכירות וחוץ מזה חברה טובה מאוד של השותפה- לגיטימי.

כ' נקראה בהרבה שמות מאוד לא מחמיאים בבלוג זה- תפלצת, נרקיס- לא לעניין. זה קרה, כי מבחינתי היחסים ביננו החלו להדרדר. בעיות של שותפות. מפרספקיטבה של היום, הן נראות כ" כ ילדותיות, על מה התעצבנתי עליה כ"כ?...

אבל התעצבנתי...

מאוד...!

מצד אחד, יש את כפרה; שאיתה לא רבתי אפילו לא פעם אחת (נראה לי), יושבות על גרעיני אבטיח ומעבירות ביקורת על ה"שגריר" ו"כוכב נולד" ונקרעות מצחוק. מצד שני, יש את כ'; שאיתה אני לא מסוגלת לתקשר ומתכסחות רוב הזמן.

בניסיון למנוע לחץ, ריבים פומביים ומצבים לא נעימים- פניתי לבלוג. פרייה, הו פרייה היקרה מכל; הבלוג שהיה ככותל ולוח כתיבה כאחד; הבלוג בו הכרתי כ"כ הרבה אנשים- שהיו, הלכו ואף נעלמו... הכתיבה, הייתה נוראית. רמת העצבים והמחשבות שלי היו באמת באמת ירודות. אני מניחה שאני יכולה להגיע לרמות מאוד נמוכות. לא מחמיא במיוחד לראות עכשיו לאיזה שפל יכלתי לרדת, רק מבחינת החשיבה..

ימים חלפו, כפרה עזבה, נשארתי עם כ'; קצת כשותפה ואח"כ היא עזבה. היחסים השתנו, למדתי להכיר אותה בתור אדם וגיליתי אדם. אני חושבת שהיא הכירה אותי קצת יותר. או את האדם שהיא חשבה שהיא הכירה. הבנתי שאנחנו יכולות להיות גרועות בתור שותפות; אבל אחלה בתור חברות- ואת זה, אני זוכרת במפורש שאמרתי לה, אפילו דיי בהתחלה!

הכתיבה בבלוג שלי נהפכה לכזו רוטינית, בעיקר אחרי שהכרתי את אהובי וסגנון החיים שלי השתנה. אולי הייתי צריכה למחוק את הדברים הפוגעים והרעים. אבל עובדה, זה לא נעשה.

יום שבת אחד, בבית הוריו של אהובי, קמתי לבדוק את דואר וואלה וראיתי 10 מיילים בערך מ-כ'- היא גילתה את הבלוג!!

היו שם.. ציטוטים מפוסטים שלי. היו שם.. איומים לפנות לכל מיני ערכאות, כולל כפרה ואמא שלה. הייתה שם.. הבטחה לניתוק הקשר, דבר שאכן קרה. אני חזרתי אליה במייל, אמרתי לה שהבנתי על מה היא כועסת- היא כעסה ובצדק. אני זוכרת שהתנצלתי על העובדה שהיא נפגעה, זה אכן, כאמור, היה מאוד מעליב. אבל..

אני לא יכולה היום, בשנת 2007, להתנצל על האדם שהייתי בשנת 2005.

לפי התחושה שלי, היא רצתה שאני אגיד "את צודקת, אני אדם לא בסדר, תסלחי לי בבקשה תסלחי לי" ואת זה, לא עשיתי! דבר נוסף, היא טענה שכל מה שהפריע לי זה העובדה שהיא גילתה את הבלוג וזה שהיא מנתקת איתי בכלל את הקשר, לא מפריע לי; לכן, עוד יותר יש סיבה לנתק קשר.

אז לא. לא הפריע לי שהיא גילתה את הבלוג, רק העובדה שהיא נפגעה. הרבה מאוד אנשים בחיי יודעים שאני כותבת: נשואה1 בזמנו הייתה קוראת פעילה; גם שולר מידי פעם נכנסת ואהובי- הוא בכלל מתקן לי טעויות בפוסטים..

בדבר אחד היא כן צדקה!

לא הייתי כנה איתה. החברות שלנו לא הייתה אמיתית, מבחינתי. וזו הסיבה שלא נלחמתי על הקשר ביננו ונתתי לו להתפוגג. אם ההרגשה היא שמערכת יחסים בין שני בני אדם היא לא טובה. אז, אולי באמת לסיים אותה.

שוב, ההשתקפות שלי בעיני עצמי לא כ"כ יפה. לא יצאתי אדם ישר, או אמין, או טוב- פריטי מאץ' יצאתי זבל. האם אני מצטערת... על שזה התגלגל בצורה כזו- כן. אבל מה שהיה- אני לא יכולה.

בתחילת השבוע, אהובי קיבל מייל והעביר אותו אליי. כ' ביקשה את הטלפון שלי כדי לדבר איתי. חשבתי קצת ובסוף שלחתי לה מייל. אני חושבת שאנחנו צריכות להפגש ולטהר את האוירה. אני לא יודעת איזה קשר יכול לחזור להיות בין שתינו, אולי לא יהיה. אולי רק נתגבר ונצא חזקות וחכמות יותר. חוץ מזה, העזיבה שלי את ירושלים, מחייבת סגירת קצוות.

אני לא יודעת אם היא תקרא את הפוסט הזה- עכשיו הריי יש לה גישה לבלוג. בין כה אני נפגשת איתה ואומר לה את כל מה שכתוב כאן. אבל, חשוב לי שהכל, גם הפוסט וגם הדיבור, יבוא ממקום של כנות ולא ממקום של בקרת נזקים (איזה באסה, גילו לי את הבלוג, איך אני יוצאת עכשיו מזה עם מינימום נזק)