כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אחקטן התגייס במרץ לאיזו שהיא יחידה קרבית, שאני באופן אישי לא ידעתי שהיא קיימת עד שהוא סיפר לי עליה. בהתחלה הוא היה נורא מורעל,רצה גולני, רצה צנחנים. באופן כללי רצה צבא.

שלשום אמא שלי התקשרה ואמרה שאחקטן ברח..

עד כמה שידעתי, באמת היה לו מחורבן, המורל שלו היה ברצפה והא רק רצה לעזוב את היחידה. אחגדול סיפר שהוא הגיע לבאר שבע, החליט שהוא בורח ועלה על הרכבת הראשונה שהגיעה- היא הביאה אותו ללוד. משם הוא התקשר וסיפר לכולם שהוא בורח.

כולם דיברו איתו: אחגדול, אבאמא (האישה עם הע'יין הייתה בטראומה:)), גם כמה חיילים מהיחידה והמ"מ. אני לא יודעת מה נסגר בסוף הוא השתכנע לחזור ונכנס לשיחה עם המ"פ.

הוא לא עונה לי לטלפון, כנראה שהוא בתרגילי שטח או משהו כזה. הייתי באמת רוצה לדעת מה קורה ומה נסגר עם כל הסיפור.

אם דיברנו על אבאמא, שניהם עושים חיים. הרגע דיברתי איתם בטלפון והם נמצאים... בדיוטיפרי!!

כן, הם טסים להם לחול, בשמחה ובששון, לבולגריה אני חושבת. בעוד אני נאבקת פה במבחנים, עבודות, העבודה שלי ובעיקר במשקל שלי.

אני (טיפה) מקנאה. גם אני רוצה חוצלארץ!

לי ולאחגדול יש עכשיו גאוות לאום ביחד, אחנו מזמרים להנאתנו את השיר הרומני החדש (אחגדול אפילו הוריד אותו כרינגטון לפלאפון שלו). הוא נטול הגיון במילים שלו, אבל יש לו קצב מגניב. הוא מצחיק אותי כל פעם מחדש, אני מתעמלת לצליליו בחדר כושר

:)

ואם הכותרת שלי היא בעיות...

חזרתי להתעמל היום במכון, אחרי שלא הייתי שם כמעט שבועיים. הורדתי טיפה את הזמן ואת הרמה של המכשירים, כדי שהגוף שלי יסתגל בחזרה לפעילות המאומצת. בעודי מדוושת לי על האופניים חשבתי על כל מה שהולך איתי, מבחינת המבחנים ומבחינת הדיאטה.

חוסר הרצון והיכולת שלי ללמוד ולגשת למבחנים מזכירים לי את עצמי בשנה א. הייתי קמה לצלצול שעון המעורר, מכבה אותו וחוזרת לישון. כמובן שלרוב מועדי א לא ניגשתי. אותו סיפור חוזר גם השנה, 3 שנים אחרי. כשהתחלתי את הדיאטה ואת הכושר, הרגשתי בעננים. הייתי על גג העולם., הרגשתי כ"כ בשליטה על החיים שלי וזו הרגשה מצויינת. זו הרגשה שלא משנה מה יקרה, או מה אנשים יגידו לי, שום דבר לא יסיט אותי מהמסלול שלי. ההרגשה הטובה באה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בחיים שלי כגון הלימודים.

הדבר היחיד שאני יכולה להגיד, התירוץ היחיד הוא שפשוט המשמעת התרופפה. איבדתי שליטה על עצמי וכך גם על המבחנים שלי. אולי המבחנים שלי גרמו לזעזוע ולחוסר היכולת להתמיד בדיאטה הזו...

פרדוקס..

אני לא צריכה להגיד מה קרה לי עם מועדי א, אבל אין סיבה שאני לא אקח את עצמי בידיים ואצליח במועדי ב. אין שום סיבה שאני לא ארים את עצמי חזרה מהרצפה, ואחזור לספור נקודות, לשים לב למה שאני אוכלת, להתאמן ולחזור לרדת במשקל.

הבעיה היחידה שלי שאני לא גרה בבית, אין לי חבר- אין לי מי שיתמוך בי (גם באופן פיזי) יעודד אותי וירים אותי ברגעי המשבר שלי. וזה קשה. ממש ממש קשה להיות כ"כ חזקים ולהתמודד עם כל כדור הצמר (נתקע בגרון וגורם לחנק) הזה לבד.

אני מאוד מנסה להשאר אופטימית ובעיקר להשאר חזקה.

שיהיה המשך שבוע נפלא

פרייה