כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אני לא יכולה שלא לתהות, מה היה קורה אילו...

בזמן האחרון אני הבן אדם הכי עצבני והכי לא נחמד בעבודה. כל מי שנכנס עם סיגרייה למשרד מקבל צרחות שיעיף אותה החוצה ויעוף בעקבותיה. מסכן מי שרצה היום עזרה להגיע למקום כלשהו... למזלו לא היה לי איזה מקל ארוך וקהה להלום בו.

בעבודה שלי אני נמצאת שנה בדיוק, לפי דעתי השבוע מתי שהוא היה שנה.

הגעתי אליה כקידום, מהמקום הקודם, שהיה זוועתי פי 7, אבל ידעתי שהוא רק זמני, מעין קרש קפיצה למקום טוב יותר עם הרבה יותר כסף.

כשקרא לי המנהל ואמר לי שאני אחת הטובות ביותר שיש להם וע"כ הוא מעביר אותי קמפוס, התגובה הראשונית והספונטנית לי הייתה..

לאאאאאאאאאאאאאא........

אבל זה לא עזר לי וקמפוס אכן עברתי. אני יושבת במשרד (פחות או יותר) ותמיד עובד איתי בחור. בהתחלה הייתי הכי עויינת שאפשר, כל משמרת שלי הייתה מלווה בדמעות ועצבים. האנשים שם ראו את זה, וכך נשארתי לבדי, נטולת חברים. פשוט כל משמרת איימתי שאני מתפטרת, שבאיזה שהוא יום אני פשוט אתקע להם את הפנצ'ר הגדול ביותר והם יוכלו רק לחפש אותי.

ובחלומות.. בכיתי המון, נורא כאב לי שאנשים שונאים אותי, לא הייתי רגילה לזה. בכל מקום עבודה אחר, הייתי מסמר הערב. תמיד חיבבו אותי, תמיד הצחקתי אחרים. זה הגיע למצב שמשמרות מסויימות, עם אנשים מסויימים היו מתחילות ב"היי" קלוש ומשם עוברות 8 שעות מבלי שאני אראה אף אחד מהמחלקה.

היום בדיעבד, אני יודעת שהרבה מאוד מהיחס שקיבלתי היה לחלוטין באשמתי. שנאתי את העובדה שהעבירו אותי בניגוד לרצוני. שנאתי את העובדה שאנשים שם כ"כ מגובשים ולא מתגודדים סביבי (מה לעשות, מגלומנייה). ואנשים לא רוצים להשאר בסביבה שלא נעימה- הם מרחיקים את הגורם שמפריע להם. דהיינו.. אני.

במרחק של שנה אחרי, זה לא שאני אוהבת את מקום העבודה שלי יותר. זה לא שאני מחבבת את האנשים איתם אני עובדת יותר- אני עדיין חושבת שכולם אינטרסנטים, שחושבים אך ורק על הישבן שלהם, ושכל הפגנת הגיבוש היא צביעות אחת גדולה.

אבל..

התרגלתי. אני עובדת שנה שלמה עם אותם האנשים, באותן המשמרות ובעבודה שלא משתנה לעולם. האנשים ששנאו אותי ביותר עזבו כבר את הקמפוס. אני לא יכולה לטעון שכווולם אוהבים לעבוד איתי. אבל כבר לא חשוב לי שכל העולם יאהב אותי ויסתובב סביבי. אני באה לעשות את ה-8 שעות משמרת שלי וללכת.

אני כבר לא מאיימת עליהם כל משמרת שאני עוזבת :) אני אפילו צוחקת איתם לפעמים, והם צוחקים איתי.

מה שכן..

לפעמים אני מקבלת טלפונים מתחננים: את חייבת לבוא לעבוד.. אם לא את, לא יהיה מי...

אני יודעת שזה כסף, אבל מה לעשות, לפעמים אני לא יכולה... אילוצים.. הם גורמים לי להרגיש ממש מגעיל, שאני בן אדם שלא מתחשב בסובבים אותו..

רק על דבר אחד אני עדיין מהרהרת...

מה היה קורה לו לא הייתי עוברת קמפוס. אם הייתי נשארת בסביבת הגידול הטיבעית שלי. האם הייתי מוצאת את הבחור שלי? האם הייתי מסתדרת עם הבנות, בערך כמו שאני מסתדרת כאן? ואולי הייתי נקלעת לקן צרעות ולמריבת חתולות?? (ותאמינו לי.. חתולות בהחלט יש שם). כי רגוע יחסית היכן שאני נמצאית, אבל גברים.... פשוט אין..

היום יום הולדת לקומבי. היום הוא בן 28!

אל תשאלו אותי למה אני בכלל זוכרת (אני בספק שהוא זוכר). אבל מה אני אעשה, עם כל העליות והירידות (יותר תלול ממה שאתם מדמיינים), עם כל השיטחיות והארעיות של מה שהיה ביננו. הוא עדיין הקשר הכי ארוך שהיה לי בחיי...

פייר.. קומבי יקירי..

אני לא יודעת איפה אתה כרגע ועם מי. אני לא הולכת להתקשר אליך ולחדש איתך את הקשר.

אבל הרבה הרבה הרבה מזל טוב, שכל שאיפותיך יתגשמו. שתדע להבין מה בכלל אתה מחפש..

והכי חשוב, אני אוהב אותך.. תמיד

שלך פרייה

ולכם...

תחילת חודש הכי מוצלח ומאושר שיש