כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

תני לי יד.. מחבקת וטובה...

בדרך הבייתה מהצפון נתקפתי בהרהורי נוסטלגייה.

על איך שהכרתי את מיצי ומה עברנו מאז. על הטיולים שלוויתי אחרי שהשתחררתי והאנשים שהכרתי. על הצבא..

(אני יודעת שזה ברוורס)

חשבתי על האנשים שנקראו בדרכי במשך השנים, מה הם תרמו ומה אני נתתי להם- זה מה שעושים כשאין מה לקרוא בנסיעה ושאת לא מצליחה להרדם

לא אהבתי את זה. זה הפחיד אותי וביעת אותי כמעט כמו שאני חושבת על העתיד. יותר נכון, על הסוף...

אני לא אפרט, גם ככה זה הפחד הכי גדול שלי (טיפול, אני יודעת).

אני לא יודעת מה עובר עליי לאחרונה. יש לי יותר מידי מחשבות של סופניות (לא לעצמי, תרגעו!) יש לי הרגשה שדברים אוטוטו מסתיימים. זה כנראה קשור לעובדה שיש סיכוי מאוד גדול שאני אעזוב את המעונות. כמו כן, מיצי עוזבת את העיר וחוזרת לחיפה. מלבד כל אלה, זו הייתה אמורה להיות השנה האחרונה שלי באונ', ובכ"ז אני כאן- לעוד שנה.

פייר...

יש לי הרגשה של ריקנות בתוכי.. אני לא ממש יכולה להסביר את זה.