אחרי שירדה ממני מעמסת חיפוש הדירות, היה לי מוזר ללכת לישון אתמול בערב מבלי להיות טרודה במחשבה על איזה דירה אני צריכה לקחת, היה לי מוזר לקום בבוקר מבלי להיות לפחד אם הדירות עדיין פנויות.
אבל, היו דברים אחרים שהפריעו לי.
אתמול הלכתי לבקר את נשואה1. הרבה זמן לא ביקרתי אותה, התגעגעתי..
קשקשנו- היא סיפרה לי הרבה דברים לגבי כל מיני אנשים וחברות שלנו. נחמד להתעדכן, על אף ההרגשה שהכל חולף לי מעל הראש. במהלך הגיעה חברה של הנשואה1.
י' היא סטו' לתואר שני, בחורה מאוד מבריקה בעלת ידע רחב בהרבה מאוד נושאים (אני לא סגורה על מה בדיוק היא לומדת). גם י' נמצאת בתהליך של חיפוש דירה, כיוון שהיא גרה שנים רבות במעונות, היא באזור גיל 29 והחליטה שהיא צריכה לחפש את עצמה במקום אחר. היא ישבה איתנו וסיפרה לנו על החיפושים שלה. היא לא הייתה כ"כ מרוצה מהדירות שהיא ראתה- דירות סטו' במצב מוזנח, מלוכלוכות, חשוכות. בקיצור בררה. (זה ידוע, לצערי הרב, שבתקופה הזו, כ"כ קרוב לתחילת הלימודים הדירות הממש מוצלחות כבר נתפסו, מה שנשאר זה הפחות טובות).
באמצע השיחה היא פשוט התחילה לבכות. אמרה שאין שום סלון בדירות הללו, הן מגעילות ומוזנחות. לי קצת היה קשה להבין את מהות הבכי הזה: מה הקטע, ממה את בוכה? מהעובדה שאין סלון בדירה??? את לא חושבת שיש לך קצת דרישות, יחסית למה שאת מוכנה להוציא? (וזה לא יותר מידי).
שתקתי.
מה יכלתי להגיד, הבכי שלה דיי הרגיז אותי. גם אני הייתי באותו המצב ולא נשברתי בגלל שאני צריכה לחפש ולעבור. למרות שזה לא קל.
י' יצאה אח"כ לראות עוד דירה והנשואה1 "נכנסה" בי. מה היה מהות הקור הריגשי שנבע ממני, לא אמרת מילה- לא יכלת לתמוך קצת? עניתי לה, שטוב שסתמתי את הפה, כי אחרת הייתי אומרת לה משהו מאוד לא יפה ולא מפרגן, והיא הייתה נשברת מזה. הכי טוב שיכלתי לעשות זה לשתוק. נשואה1 אמרה שהיא מבינה שאני חיה את חיי בכוח רב ובתחושת שליטה מוחלטת, אבל יכלתי לומר משהו שיגרום לה להרגיש קצת יותר טוב. אבל, אם לא היה לי כלום לומר, טוב שלא אמרתי מילה.
אח"כ, כל האוירה נעכרה, היא לא חזרה להיות כיפית כמו לפני כן.
ואני חשבתי..
אני חיה את חיי כ- control freak?? אני, זו שנכנסת לדיכאון כל שני וחמישי? אני, זו שמוציאה 30 במבחנים כי אין לי שליטה???
י' חזרה אח"כ, במצב לא יותר טוב ממה שהיא יצאה וניסתה לספר לנו מה מפריע לה. כבר יכלתי להיות יותר תומכת וניסיתי לעודד אותה, והיא התעצבנה עלינו. היא חטפה את הקריזה על שתינו בצורה כזו..
רק אז, הבנתי מה הבעיה. היא לא נבעה מהעובדה שאין סלון בדירה, או שאנחנו לא יודעות להגיד את מה שצריך. היא בכתה על החיים שלה- על מה שהם ועל מה שנהייה מהם במשך השנים. על התחושה של הלבד גם בהיותך מוקפת אנשים רבים.
אני לא מכירה אותה כ"כ טוב ואני לא יכולה להבין ולהסביר את כל המורכבויות שלה (הייתי מספרת עליה קצת יותר, אבל גם בבלוג אנונימי יש דברים שאני חושבת, שהשתיקה יפה להם).
לא משנה מה אני והנשואה1 ניסינו להגיד לה, זה לא עזר. היא רק התעצבנה עלינו יותר ויותר. אח"כ הרגשתי רע על זה שאני התעצבנתי על הבעת "החולשה" שלה, כביכול. הבנתי מה היא מרגישה ולצערי הרב, אין שום דבר שאני חושבת שאני יכולה לעשות בשבילה..
אני יכולה לתמוך בה במילים ריקות שהיא לא מעוניינת בהן ושאני לא יודעת להגיד. אני יכולה לעזור לה פיזית- לראות איתה דירות ולעזור לה במעבר, דבר שהיא מסתדרת מצויין גם בלעדיי- עשתה לפני ותעשה אחריי. אבל אני לא יכולה לעזור לה להרגיש יותר טוב עם עצמה, מבחינת דימוי עצמי וגברים. (בקושי עם עצמי אני מסתדרת).
כל הסיפור לא גרם לי להרגיש יותר טוב עם עצמי. אתם יודעים, כל הסיפור של הסובלנות. אבל אין לי מה לעשות.. אין לי מה להגיד..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
