ראשית, רציתי לומר כמה דברים על י, לסגור את הסיפור. דיברתי עם נשואה1, כי מאוד לא אהבתי את התחושה שאני הייתי לא בסדר ובגללי היא בכתה.
אולם, הנשואה1 מאוד מאוד התפלאה שבכלל ניתבתי את האשמה עליי. היא אמרה שהרי היא גרה איתה זמן מסויים והיא מכירה אותה טיפה יותר ממני, ואין מה לעשות- הבחורה מופרעת!
יש לה המון בעיות אישיותיות, שבכלל לא קשורות אלינו- היא אוהבת לסבול, ככה היא מרגישה שהיא חיה וככל שהיא תקדים ללכת לטיפול, כן ייטב. (פרשנות שלי לא של נשואה1). עכשיו היא נוטה לקחת איזו שהיא דירה של זקנים. אמנם מרוהטת קומפלט, אבל בריהוט עתיק של שנות ה-50 והמקלחון נמצא במטבח (!!)
אני מקווה שהנשואה1 תוריד אותה מהרעיון הזה. כי כמו שהבנתי, אם היא תקח את הדירה, היא סתם תסבול ותנמק שם.
אני עדיין תוהה ושואלת מי קורא את הבלוג שלי? איך יש לי 700 כניסות אם אפילו הטכניוניסט הפסיק להגיב פה??
(רמז רמז מנייק!)
זה עדכון מאוחר יותר, מ-20:15
הייתה לי משמרת לילה, אז ראינו סרט- אני והבחור שאיתי.
הוא הביא את ה-mindreader. איזה שהוא סרט מתח על האף. בי. איי.
הקצין ממש התלהב וטען שהסרט ממש טוב.ואני תוהה.. איזה סרט יכול להיות טוב כשכריסטיאן סלייטר מת 10 דק' אחרי תחילת הסרט???
וגם הדמות של LL Coolo J... בא לך להיות לא אמין שבעולם? מצד אחד הוא מציל את כל הדמויות בסרט. מצד שני הוא "בונה הפרופילים"... אני טוב, אני רע.. אופס אני הרע, רגע קפצתי להיות הטוב.
בעעעעע.....
גם הדמות של הגיבורה הראשית.. מאיפה אנחנו צריכים לדעת שיש לך בעיות אם לא מראים אותן באקספוציזייה, או אפיל ומדברים עליהן??
אני מבינה שניסו לעשות פה מותחן פסיכולוגי על מוח האדם- הוא יכל להיות כ"כ טוב, אלמלא עשו אותו כ"כ רע!
למי שתוהה מי נתן לי את הרשות להעביר ביקורת,אז..
קפצו לי, אני למדתי קולנוע במשך 3 שנים. אם יש דבר שאני באמת מבינה בו, זה סרטים
:)
עוד משהו שקרה לי הוא קול מהעבר..
במשך כל השנים הללו באונ' החלפתי שותפות וחברות, מכורך החיים. אבל הייתה אחת שנשארה שם..
אני אקרא לה קליאו, זה קיצור של קליאופטרה. (הסבר- היא מאפרת את העיניים בצורה בלתי אפשרית. עדיין לא הצלחתי להוריד אותה מזה והיא חושבת שהיא מצרייה).
קליאו באמת הייתה החברה הכי טובה שלי. לה סיפרתי הכל. יותר ממה שסיפרתי לכל החברות האחרות שלי (יותר מלפוקה אפילו). הרגשתי שהיא באמת הייתה שם בשבילי והיו לנו המון חוויות ביחד.
אבל..
לקליאו יש בעיה אחת, הנטייה לצלול למטה. היא יכלה להסחף לדיכאונות ולתהומות בצורה כזו,שלא ידעתי איך אני מוציאה אותה מהן. (אם להיות כנים- יש לה סיבה, החיים שלה בהחלט לא היו קלים). לקראת סוף שנה שעברה, היא עברה את המשבר הכי גדול שאני ידעתי כל עוד הייתי שם. בהחלט ניסיתי לעזור ככל יכלתי. תמכתי בכל חרא, הבלגתי וסתמתי את הפה כשהגיע לה שיבעטו בה בתחת, ניסיתי לתת לה נק' מבט שונות להסתכלות. אבל זה לא עזר, והיא החליטה שהיא צריכה "להתרחק". היא תפנה אליי כשהיא תצטרך. לא חשבתי שאני צריכה לשבת ולחכות למלכה שתפנה אליי, זה מאוד הרגיז אותי שמתייחסים אליי כאל חפץ, שאפשר להשתמש בו כשצריך וזורקים אותו לפח כשמסיימים להשתמש בו.
אז כמתאים לאופי הלא פשרן שלי, עשיתי סיבוב של 180 מעלות וחתכתי ממנה לחלוטין.
את האמת לא כעסתי עליה, אני יודעת, שאם לא הייתי נופלת לרגע של כעס, הכל היה עובר והיינו ממשיכות הלאה. אבל את הנעשה אין להשיב ומחקתי אותה מחיי.
שלשום, בעת לימודי למבחן, פתאום שמעתי קריאה: פרייה! וראיתי אותה!
היה מוזר לראות אותה בקמפוס, נראתה לא שייכת..
היא אמרה לי שנראיתי לא כועסת במיוחד, אז היא החליטה לקרוא לי. לא כעסתי, פשוט חשבתי שכל אחת צריכה את המרחק שלה.
ישבנו.. דיברנו..
סיפרה מה עבר עליה. אמרה שאבא שלה עבר ארוע מוחי והיא בילתה חודשים שלמים בבית חולים (). סיפרה שהיא לאט לאט משלימה את כל הדברים שהיא התחילה בזמנו והפסיקה- זה כולל גם את הבגרויות שלה, לכן היא הייתה בקמפוס.
אני סיפרתי לה על קומבי, על הדיאטה שלי. שמחתי בשבילה, נראה שהיא מפוקסת על עצמה כרגע (למרות שאצלה זה יכול להיות רק אשלייה).
זהו בנתיים..
החלפנו שוב טלפונים (כי שלי עבד בזמנו בתורכיה ויש לי אחד חדש, ולה יש חדש כי היא מסננת את אמא שלה (סיפור)). נראה מה יהיה, אם נחזור להיות קרובות כמו פעם? אני לא יודעת.. למרות שמה שאני כן יודעת שלא יזיק לי מישהי לבטוח בה לגמרי. למרות שאני מאוד אוהבת את הקומץ האיכותי של חברות שנשאר איתי, לפעמים אני תוהה אם הן באמת אמיתיות איתי, ואם אני יכולה להיות אמיתית איתן, אם אני לא כופה את עצמי עליהן, בעצם..
אל תעלבי (אם תקראי את זה).. סטיתי קצת מהנושא שהתחלתי בו, אבל משום מה, זה דבר שמטריד אותי בימים האחרונים.
שיהיה לכולם סופש מדהים ומרגש
אני נוסעת לדבר עם ההורים סוף סוף על אופציית רכישת קושקוש (הגיע הזמן)
ובכל זאת.. אוהבת את כולכם
פרייה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
