כשאני חושבת מה עבר עליי כל השנה הזו, אני מנידה את ראשי בפליאה רבה.
זו השנה הראשונה בה היומן שלי הוא לא כתוב ביד עם עט, אלא אלקטרוני. זו הפעם הראשונה שהיומן שלי חשוף לקריאה של אנשים זרים לחלוטין שיכולים להגיד מה הם חושבים. זה מצחיק, כי האנשים הקרובים לי ביותר לא מכירים את הבלוג , או שמכירים ואני לא נותנת להם לקרוא אותו.
אבל יש עדיין כמה אנשים שיודעים עליו, אנשים שאולי לא כדאי שידעו שאני כותבת עליהם כל מיני דברים, ע"כ שינוי השם.
אז מה היה לנו כאן?
עברתי דירה, חברים טובים שלי עזבו את העיר, הכרתי את קומבי מייד.
חברות טובות ביותר שלי התחתנו.
התחלתי שנה שלישית קשה ביותר, נפלתי לדיכאון- משהו קשה ומסובך, דבר שחשבתי שמעולם לא יקרה לי.
רבתי עם אנשים וניתקתי איתם קשר כגון: קליאו ור' (חברה אחרת שלא המצאתי לה עדיין שם).
הכרתי אנשים חדשים כגון: כפרה- מה הייתי עושה אם היא לא הייתה בחיים שלי כשנפלתי לתוך הבלגן שלי, כשנפרדתי (שוב ושוב) מקומבי.
חשוב ביותר! נרשמתי לשומרי משקל וירדתי ירידה דרסטית במשקל. אותה ירידה שהביאה לאופטימיות מחודשת בחיי. אותה אופטימיות הביאה אותי לפתוח את הבלוג בו אנו עוסקים כרגע ולהכיר הרבה אנשים חדשים, כמו הטכניוניסט ובעיותיו, מרגי וסיפוריה…
אני חושבת שלכבוד השנה החדשה, זה הזמן הכי מתאים לכתוב את הפוסט הכי חשוב שהיה לי עד כה- חשיבותה של ההתמדה..
מאז שאני זוכרת את עצמי, התעסקתי בכ"כ הרבה דברים. ידעתי המון על הכל ומהכל, אבל מעולם לא התמקצעתי בשום דבר במיוחד, מעולם גם לא השלמתי כמו שצריך את הדברים שעשיתי.
על מה אני מדברת?
זה התחיל מהתיכון, כשלמדתי קולנוע והייתי צריכה לעשות סירטי סיום. בגלל שידעתי שאם אני אהיה אחראית לסרט משלי, הוא יצא מחורבן, כיוון שאני לא מאוד טובה בלביים. לכן התפשרתי על לצלם ולערוך סרטים של אחרים. במקום להיות הבוסית, הייתי חלק מצוות. ואכן התפשרות זו הייתה. הייתי העורכת הגרועה ביותר שהייתה איי פעם! הייתי צלמת כ"כ לא מוכשרת! לא ידעתי מימיני ומשמאלי. אין לי מושג איך הסרטים יצאו בסוף, ידעתי שהתוצאה תהיה כ"כ לא טובה, כ"כ התביישתי במה שיצא, כך שמעולם לא ראיתי אותם.
זה המשיך אח"כ בצבא, בקורס. תמיד ידעתי שאני אהיה חובשת ולא התפלאתי כשאכן קיבלתי את מה שרציתי. אבל בצבא לראשונה ראיתי שאני לא הכי חכמה בעולם ולא הכי מוצלחת. לא למדתי כמו שצריך- לא הצלחתי! פייר, אין לי מושג איך העבירו אותי בסוף, עם ממוצע של 88 (לא טוב בכלל בקורס בו מלמדים להציל חיי אדם). הייתי חובשת לא מקצועית בעליל. כל השירות שלי מתתי מפחד שיקרה משהו באמת רציני ואני לא אצליח לתפקד, וכולם יידעו כמה באמת אני לא מוכשרת, לא חכמה ולא שום דבר.
זה המשיך אח"כ כשניסיתי להיות מלצרית (אוי ואבוי J), כשניסיתי לעבוד עם כסף- חוסר ריכוז חוסר יכולת!
ומה אני אספר, על הלימודים שלי? אני לא צריכה יותר מידי לספר עליהם, הממוצע שלי נכון לעכשיו הוא נכשל(!), יש לי כ"כ הרבה נ"ז להשלים כי לקחתי ברוב טיפשותי באיזי את הלימודים כל השנים.
L
ומה אני אגיד עכשיו??
אני מתמודדת, קשה לי ביותר. החיים האישיים שלי לא משהו, בלשון המעטה. חיי המקצועיים לא זורמים לשום כיוון. אני צפה, ובקושי רב.
אבל...
עם על מה שכתבתי פה, אתם וודאי תוהים, מה חיובי כאן? הרי הפוסט הזה אמור להיות אופטימי. הוא אכן אופטימי- מעולם לא עשיתי דבר כמו שצריך. מעולם לא התחלתי משהו וסיימתי אותו כראוי. שום דבר, מלבד הליך ההרזייה הזה. אם, לא אם, אלא כאשר, אני אסיים את הדיאטה הזו- זה יהיה הדבר הראשון והיחיד שבו אני אתמיד, אצליח ואסיים על הצד הטוב ביותר. מפה, שאר הדברים יתגלגלו הלאה.
No more חיפופים
No more חוסר מקצועיות
ו- no more להתחיל משהו ולא לסיים אותו!
זו ההחלטה החדשה שלי לראש השנה. אני אמנם לא זזה לשום מקום, מבלה עוד שנה בעבודה מבאסת ובאונ' קודרת. אבל אני אציל את הלימודים שלי, אסיים אותם על הצד הטוב ביותר. אני אהיה רזה, אקנה ביקיני קטנטן ואז אסע לטייל בכל המקומות האקזוטיים שרק חלמתי עליהם עד כה.
אני מאחלת לכם שנה טובה, מתוקה, מופלאה ומוצלחת
שנה של שלום ושקט
שנה של בריאות ואושר
שנה של צדק
שנה של הצלחה
אוהבת אתכם המון, חג שמח
פרייה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
