כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

עברו שלושה חודשים מאז שחזרתי לקופוריישן ואותן התחושות המציקות, הלא נעימות, המכלות הללו מתרוצצות בתוכי שוב.

שמתי לב, שיש אצלי מחסום של שלושה חודשים לכל דבר. אחרי זה אני פשוט מתחילה להתחרפן. אז כאמור, עבדתי 3 חודשים מסיוטים בקורפ'. עזבתי לאחר מקלות באיי אילו גלגלים והייתי מובטלת לשלושה חודשים. חזרתי לקורפ' בלי העלה של שכר והנה, שלושה חודשים עברו ואני רוצה לעזוב. שוב...

אני בטוחה שכבר סיפרתי את זה בבלוג פעם. אבל, כשהייתי במכינה היה לי טוב. היה לי נהדר עד שאמרו לי שאני כל הזמן מחייכת ושאני צריכה להפסיק, כי אני עושה רושם שהכל ממש קל לי ונפלא, אז אני צריכה להפסיק.

למה נזכרתי בזה שוב?

ביום רביעי שעבר הייתי חולה. למעשה, הייתי חולה כל שבוע שעבר אבל גררתי את עצמי לעבודה, לשבוע קשה במיוחד. ביום רביעי, נפלתי סופית. האיש שלי היה אמור להודיע בעבודה שאני לא אגיע. אבל, הוא שכח...

אשמתי, הייתי צריכה להיות אחראית מספיק ולשלוח אפילו סמס, מייל משהו. אבל, סמכתי על מישהו אחר ונפלתי חזרה למיטה. ב-11 וחצי בבוקר הבוסית שלי התקשרה והעירה אותי. אח"כ, כולם היו "מאוכזבים" (מאוכזבים נורא מהר בקורפ' הזה). אכזבה, עצבים, מדברים אליי כאילו אני מטומטמת, או מדברים אליי בניכור. זה לחלוטין העלה לי את הסעיף- אני רוצה לעזוב!!

יותר מאוחר נזכרתי ב-ר הטבריינית (בהעדר כינוי טוב יותר, כי לא הכרתי אותה כ"כ טוב). היא ישבה בשולחן בו אני יושבת כרגע, בקדנציה הראשונה שלי. היא עבדה בקורפ' בערך תשעה חודשים כשאני הגעתי.

ר הטבריינית נראתה תמיד כ"כ נינוחה. כ"כ רגועה. היא תמיד ידעה מה צריך לעשות- הייתה לה מחברת מסודרת שעכשיו נמצאת אצלי. ואף פעם, אך פעם לא ראיתי אותה עצבנית. לפעמים ראיתי אותה חולה. לפעמים ראיתי אותה עייפה. אבל, מעולם היא נראתה עצבנית או מיואשת. נראה שהיא ידעה תמיד איך לחלק את הזמן כמו שצריך ונראה שטוב לה.

יכול להיות שאני טועה, הרי בגיל 24 ר' הטבריינית עזבה לת"א ללמוד באונ'. יכול להיות שהיא ידעה שהזמן מוגבל (אני יודעת כמה זמן מראש צריך להרשם לאונ') ולכן התמודדה עם השהות שלה כאן. יכול להיות דבר נוסף, יכול להיות שר' הטבריינית היא טיפוס הרבה פחות דרמטי ואימפולסיבי ממני. יכול להיות שהיא הצליחה להתמודד כי היא לא לקחה דברים קשה, כמו שאני לוקחת, יכול להיות שהיה לה עור פיל טיבעי. מצד שני, יכול להיות שכל זה לא נכון והיה לה רע ומחורבן, רק שאני לא ידעתי מזה. כאמור, היא לא שיתפה אותי בתחושות וברגשות שלה.

אולי כמו שאני נראתי לאחרים זורמת, קלילה ומאושרת- כך היא נראתה לי?...

אני יושבת עכשיו בשולחן שלה. השם שלה על המחשב. המחברת שלה מאחוריי ואני מנסה לתכנן, למרות ההבטחות שלי ובגלל לימודי התעודה (המופסקים) שלי, איך באמצע ספטמבר אני עוזבת.

עוזבת את הקופוריישן. עוזבת את טבריה. עוזבת את החורבה המתפרקת בה אני גרה. עוזבת את המשכנתא- פשוט עוזבת!