כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

יש לי כ"כ הרבה לכתוב על- הלידה, על בית היולדות, על השהות בבית החולים, על קטני, על השהות איתו בבית.

אבל אני חושבת עכשיו דווקא על ספינקה היקרה.

אתמול הייתה מסיבת הסיום במעון, אליו היא הלכה ב3 שנים האחרונות. וזה היה לי קשה ביותר.

היא נכנסה אל המעון בגיל 11 חודשים. שם היא למדה להחזיק בקבוק ובכלל לשתות מבקבוק. שם היא למדה למחוא כפיים. שם היא למדה ללכת על שתי רגליים ושם היא הכירה את החברים.

במעון הזה אני הכרתי אמהות, חלקן נחמדות חלקן פקאצות.

כששנה שעברה עלתה האופציה להכניס את ספי לגן עירייה כבר השנה, בינואר אמרו לי שהיא עדיין לא בשלה. דברים השתנו כשהגיע חודש יוני ובכ"ז השארנו אותה במעון עם החברים ובעיקר עם הגננות שהיא כ"כ אוהבת.

ועכשיו?..

מחרתיים יום אחרון ואני? אני בדמעות.

כ"כ קשה לי המחשבה שספקוצה היקרה כבר לא תינוקת והיא הולכת לגן של הגדולים. קשה לי לחשוב על ההתאקלמות שלה בגן הזה של הילדים הגדולים ואיך היא תסתדר.

קשה לי המחשבה שאולי אנימעבירה לה חששות ונוירוזות שאולי היא לא הייתה חווה אותם בעצמה. אבל היא כ"כ חששנית..

אני עוד מסתכלת על תמונות שלה שהיא הייתה תינוקת וזה נראה לי כ"כ מזמן.

חכי מעט קטנה שלי לפני שתגדלי

היום! כן כן היום!

הצירים גומרים אותי. אבל לא מספיק תכופים בשביל להמשיך הלאה.

לא הצלחתי לישון כל הלילה, מלבד נימנומים פה ושם.

מחכה לעוד שעתיים, שהאיש והקטנטונת יקומו בשביל לנסוע לבית החולים

מה אתם אומרים? לידה בלי אפידורל ובלי קיסרי?

יום השנה לאבא שלי ממשמש ובא. קשה לי להאמין ששנה חלפה והוא לא איתנו.

המחשבות על זה גורמות להשאר ערה בלילה דיי הרבה. בשינה שהיא ממילא טרופה בחודש תשיעי.

ושוב אני חושבת על אדישות המערכת הרפואית. כשאני מדברת על זה אני מדגישה שאני לא חושבת שהוא קיבל טיפול כושל או רשלני. אני פשוט חושבת שהיו אדישים אליו- עוד אחד שחלה בסרטן, שחלה בשחמת כבד, שכשלו לו הריאות, שאת ימיו האחרונים העביר בדימנציה, שאיבד הכרה ובסופו של דבר דימם את הכבד מהפה החוצה. הוא לא היה מאיר דגן, שמיהרו למצוא לו לב איי שם באוקראינה.

הוא לא היה מישהו, הוא היה אבא שלי!!

אני רק כותבת או חושבת על זה ומתעצבנת כל פעם מחדש!

ושוב אני חושבת על החופשות שלנו בתור משפחה. היו לנו כמה נחמדות ביותר. הוצאתי את אלבום התמונות הישן שלי ולהפתעתי מצאתי כמה פורטרטים מאוד מעניינים.. ראיתי כמה רזה הייתי כשהייתי בת 21 (כמובן שלא ידעתי לראות את זה). ראיתי כמה קטנצ'יק היה אחקטן בגיל 14 ואיך הוא גדל להיות פרא האדם שהוא היום ראיתי כמה אבא שלי מבסוט בתמונות ומחייך חיוכים אמיתיים וכמה לאמא שלי יש פרצוף תחת- היא, לעומתו לא יודעת לחייך.

החופשה הזו גרמה להיזכר בחופשה האלמותית ההיא בקלאב בענק אז בתורכיה.

אחגדול הביא את אשת לוט כשהם היו עוד טריים יחסית. ההורים שלי ישנו בחדר אחד ואני חלקתי עם אחקטן חדר ממוזג עד כדי אנטרטיקה כשנינו היינו מכוסים כל אחד בשתי שמיכות פוך אני זוכרת שפרא האדם הזמין ים של בירות מקומיות, רק כי זה היה אפשרי. אמא שלי שתתה כל הזמן אייריש קרים ואני נעתי בין קוקטליים פלצניים לקולה. אני זוכרת שאחקטן עשה פראפלאנה (אל תבקשו תרגום) בשמיים ויש לו בוק של תמונות רק מהריחופים הללו. אני זוכרת שאשת לוט לא הכניסה את הראש לבריכה אפילו לא פעם אחת. אני זוכרת שאבא שלי ואני לא הפסקנו לצחוק על כ"כ הרבה שטויות, גם כשהיינו במצב כפית רציני. אני זוכרת שהלכנו כולנו למפליי דודן הגדולים ואבא שלי קנה שקית ענקית של דובדבנים וכל המשפחה גמזה אותה.

אני זוכרת שרקדתי בלילה בדיסקוטק המקומי ושמעתי כל הזמן את DUDU של טרקן.

אני לא יודעת אם נחזור אליי פעם, משפחתי ואני לטורקיה. אני לא יודעת אם בכלל יהיה נופש משפחתי כזה, עם הילדים של כולנו והבעייתיות שאשת לוט מהווה עכשיו. אני כן יודעת שזה לא יהיה אותו דבר בלעדיו. אני יודעת שאני לא אהיה עוד בלונדינית רווקה בת 21.

אני מתגעגעת לאבא של לפני 2008. אני מתגעגעת לאבא שלי. נקודה!

אחיו של האיש, בני הקמניה רכשו כרטיסים להופעה של כוורת בפארק.אני, שנורא רציתי לראות אותם בברכת הסולטן והתאכזבתי, קצת ירדתי מעניין ההופעה.

זה הרגיש קצת כמו שכשארוסמית' הגיעו סוף סוף לארץ ב- 94, אני הייתי באנגליה.

כשלא היה לי עם מי ללכת להופעה של פיל קולינס ב-2005.

כשכל פעם שתכננתי לנסוע לחול לראות את מארק קנופלר, אז נכנסתי להריון.

ועכשיו פתאום יש כרטיסים...

נורא קשה לי להתרגש ונורא קשה לי לשמוח. יש לנו כמה בעיות אובייקטיביות שממש מקשות עליי לשמוח מהעובדה שאני אראה את ההופעה האחרונה ביותר של להקת הגיזרים שאפילו הילדה בת ה-3.5 שלי מזמזמת את השירים שלהם.

אני תוהה אם האם במצבנו הכלכלי אנחנו יכולים להוציא סכומים לא קטנים על ההופעה הזו. הרי זה כרוך ברכישת כרטיסים, לנסוע לת"א, לשתות ולאכול.

אני תוהה מה נעשה עם תינוק בן 3 חודשים שסביר להניח שיינק באופן בלעדי- עם מי נשאיר אותו והאם הסבים שלו יוכלו להתמודד עם שני ילדים, שאחד מהם מתעורר תדיר בלילה.

אני תוהה אם אחרי שנחזור (הרי לא נוכל לקחת חדר במלון כמ ושעשינו בהופעה של רוקסט בגלל הסיבה שמעלינו), נהיה גמורים מעייפות, תינוק ישאיר אותנו ערים- האם האיש מתכנן ללכת ליום של קלדנות תוססתב עבודתו...

קיצר, ככל שאני חושבת על זה יותר, אני רואה שלא כדאי שאני אסע- אפשר לרפאנד את הכרטיסים כמעט עד יום המופע. אבל אולי האיש יפנק את עצמו עם אחיו והבת דודה (שברור שאני צריכה לממן לה חלק מהכרטיס כיוון שהיא הייתה בחתונה שלי וטרחה לקנות מתנות לילדה שלי כל פעם שהיא ראתה אותה- NOT).

לפחות יהיו לו תמונות