כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

שלומות ממחלקת הריון בסיכון בבית חולים כלשהו בצפון.

קקה!! חרא!! ועוד@#$%@@#!

החל מיום ראשון. דוק טען שאני מאבדת מי שפיר ושלח אותי לבדיקות בבית חולים. הבעיה היא שהם רואים באופן יומיומי שאני ממשיכה לאבד מים. מה נסגר אצל נצר הקטן- דברים אינם ברורים.

כשהגעתי למיון הכרזתי- אני לא יולדת היום ואני דפנטלי לא עושה עוד ניתוח קיסרי!!

הם ניסו להתעלם ממני ולהתים אותי על כל מיני טפסים שאומרים שנאי מסכימה לזירוז (אוי ואבוי) למכשירים כגון מלקחיים (השם ישמור) ואמרתי שאני לא מסכימה. אם יגיע מצב לניתוח נדבר- אבל לא בשבוע 32

אז עצוב לי עכשיו. במקום לבלות את החג בטיולים ובבריכה עם אישי היקר והילדה היפה, אני כאן- רואה אותם שעתיים ביום וזה מאוד כואב להיפרד ממנה שהיא בוכה שהיא רוצה את אמא ולהשאר עם אמא...

אני מתגעגעת לאבא שלי (אבא בגרסה של לפני 2008)- עם כל העצבים וחוסר הסבלנות שלו לעיתים, אני כ"כ רוצה לדבר איתו ולשמוע מה יש לו לומר.

אני לא מוכנה פיזית לתינוק עכשיו.

אני לא מוכנה נפשית לתינוק רך כ"כ עכשיו

אני לא רוצה ללדת פג ואני לא רוצה ללדת אותו בניתוח

עצוב לי קצת עכשיו

בלטה רופפת

אצבע מתכחלת-

חופש מחלה

רבות נכתב וקוטר על הדברים הללו. אבל אני באמת חושבת שאסור. אבל, פשוט אסור לעבוד במקום שלא נהנים בו.

יודעים מה, בואו לא נכניס הנאה למשוואה. בכ"ז, עבודה. אבל לאף אחד אסור. אבל, פשוט אסור לעבוד בעבודה שהוא סובל בה.

נשארו לי עוד 3 וחצי חודשים לעבודה הזו. בממוצע מספרי אפשר לדבר על משהו כמו 40 משמרות. ובכ"ז?...

הרבה זמן לא כתבתי פה, ובאמצע יולי בלוג זה יסגר לנצח כשפרייה תעלם מהתודעה. החיים שלי- הם מורכבים ובלתי מסודרים. והעבודה... עבודה גומרת לי את כל בריאות הנפש.

כשה"אחראית" עזבה/הועפה מהתפקיד חשבתי שהנה, אוטוטו דברים סוף סוף הולכים להשתנות. דברים ישתפרו.

אבל..

כשהראש דפוק, אז כל הגוף סובל!

כשההנהלה גרועה, העובדים הפשוטים סובלים. כשלהנהלה אכפת מלעשות כסף ולא מרווחת העובדים. כשההנהלה מקדמת משמרות של 18 שעות, בלי כל המרכיבים המגיעים לעובדים בחוק (כן, עובדי קבלן). כשההנהלה לא מטפלת בעשבים השוטים, לכן הייבול הטוב נהרס- אז כך הכל נראה: אני מקבלת משכורת רעב על המון שעות עבודה וסובלת. אבל ממש..

אז לא! דברים לא השתפרו. להפך, הם נהיו גרועים יותר. אני לא מוצאת את עצמי ואם לא היינו מסובכים בחובות של שכ"ל+ שכ"ד+ ביטוח המקיף לצ'רלי+ לחיות טיפה (לנסוע לחו"ל), הייתי הולכת! פשוט הייתי קמה ועוזבת.

אז מה?..

אצל אהובי הדברים לא טובים יותר. מה קורה אצל איש שהיה רגוע, רציונלי אך מעט סרקסטי? עכשיו הוא עצבני וגם להיות ציני כבר אין לו חשק.

איך אני אסיים פוסט מעפן שכזה?

אין שום חדש תחת השמש, דבר לא השתנה מבחינת ריקבון.

רק אני, שמאבדת לאיטי את האופטימיות.

חרא!

דבר אחד טוב,עוד משמרת אחת למנאייק. המנייאק- החופשה הנהדרת שלי בכריתים עם אהובי

כבר הרבה זמן שזה לא מסתדר לי. משהו לא מתיישב לי טוב.

יש בי תחושת אי נוחות קשה!

 יש בי אי נוחות שנתתי לרוסיה מהעיריה להשפיע עליי (עם כל המתלווה למה שהתרחש שם) ולכן, אני בתחנה מרכזית והיא.. כנראה עדיין על הכיסא בעירייה. מ-8 בבוקר עד 4, בעוד אני עושה משמרות לילה ושבת.

 יש בי אי נוחות לגבי הלימודים שלי. הם לא מה שציפיתי. רבתי עם איי אילו אנשים. אבל זה לא משנה, אני מרגישה שאני לא לומדת כלום.

 יש בי אי נוחות לגבי החתונה הזו. נכנעתי ל"מה יגידו האנשים בעבודה של אבא" והיא תהיה ארוע גרנדיוזי חסר פרופורציה בו אני לא אקח שום חלק ממה שמתרחש. (האמריקאית אמרה לי: you wish you could elope, true?)

 יש בי אי נוחות לגבי העובדה שאני לא מצליחה לרזות. מילא לרזות, אבל הכדורים המחורבנים שד"ר אלכסנדר נתן לי היו אמורים לפעול מתי שהוא, לא?

 יש בי אי נוחות לגבי הבגדים שאני לובשת. אז מה אם אני 180? השרוולים חייבים להגמר בכל חולצה קצת אחרי המרפק??.

 יש בי אי נוחות לגבי העבודה שלי (אבל זה גם ידוע לכל מתעניין. וגם למי שלא) אני לא רוצה לריב וזה הגיע למצב שאני לא רוצה לענות להם בכלל לטלפון, שלא לדבר על להחליף משמרות.

 יש בי אי נוחות לגבי העובדה שאני משלמת על שכר הלימוד, שכר הדירה, בקרוב על ביטוח האוטו לגמרי לבדי (עם עזרה מאהובי) ותמיד כמה מאות שקלים מלעבור את המסגרת.

אני חיה עם מועקה כזו, עם מעין משהו שתקוע לי בגרון כבר כ"כ הרבה זמן.

ואני לא יודעת..

אני לא יודעת מה לעשות כדי להפטר מזה.

נשבר לי, פשוט נמאס!

נקודת אור אחת, משדרים בערוץ 1 את כל פרקי "השבט" מההתחלה. באתר שלהם רומזים שאולי תהיה תחיה מחודשת של השבט... אולי? יש מצב? מישהו יקשיב לתפילתי?...