כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

האם כתבתי כאן פעם על יעקב? מעניין מאוד..

אני לא זוכרת וממש אין לי יכולת וחשק ללכת לבדוק ולפשפש בפוסטי עבר. פעם בשנה וחצי אני נזכרת בו וקצת חושבת עליו. הוא מסמל בשבילי את כל מה שחשבתי שרציתי ולא השגתי.

הכרתי אותו בשנה א ללימודים. למדנו את אותו מסלול הלימודים משולב בין רוח לחברה. הוא היה סטו' חדש ואני באתי משנה של מכינה. למה זה חשוב? כי הוא הגיע במטרה ללמוד ולסיים את התואר ואילו אני, אני הגעתי בשביל לחגוג. זה לא שלא למדתי במכינה. סיימתי בהצטיינות והייתי אחת התלמידות היותר טובות שם. יתרה מזאת, תמיד שידרתי שהולך לי בקלות (לא במתכוון, נודע לי על זה רק אח"כ). יחד עם אלה ועוד, חגגתי וחגגתי היטב.

כשהוא הגיע לאוניברסיטה הוא מייד אמר שהוא הולך לסיים את התואר בשנתיים כי מחכה לו מלגת לימודים מתקדמים במקום אחר ובכלל, התוכניות שלו לא כוללות את ישראל הפרובנציאלית. ואילו אני, עשיתי ג'אגלינג בין רוח לחברה- לא אהבתי את מה שבחרתי ברוח ולא הבנתי את מה שלמדתי במדעי החברה. בקיצור קטסטרופה.

לאחר השביתה הגדולה של שנת 2002, עזבתי את חברה ונשארתי רק עם לימודי הרוח. אבל עקב יעוץ כושל, במקום להוסיף נקודות במקומות בהם הייתי צריכה להשקיע יותר, רק שמחתי שיש לי זמן פנוי ושקעתי יותר ויותר בבחורים ושטויות, ופחות ופחות בלימודים והצלחה.

יעקב סיים את לימודיו אחרי שנתיים. בשנה השניה ללימודים דרכינו, שהיו מאוד קרובות בשנה הראשונה, התרחקו יותר ויותר. הוא לא הצליח להבין למה אני לא מגיעה לשיעורים,  לא עושה מבחנים וכל מה שמעניין אותי זה כל דבר, מלבד לימודי האקדמיים. יעקב היה הבחור שאמר לי תמיד לא לדחות דברים לאח"כ, אם אני יכולה לעשות אותם כרגע. ואני לא אהבתי אותו על האמירות הללו.

בשנה השלישית, דרכנו נפרדו לגמרי ולא שמעתי ממנו יותר. אין לי מושג איפה הוא היום ומה הוא עושה (בטוח חייל).

אני מוצאת את עצמי חושבת על השלמת התואר שלי המון בזמן האחרון. לעזעזל, נותר לי סמינר אחד לסגור את התואר. אבל אני מושכת את הלימודים הללו משנת 2002. באמצע גם התחלתי לימודי תואר שני שמן הסתם, נאלצתי להפסיק באמצע ואני לא מפסיקה לשאול את עצמי:

למה?

למה לכל הרוחות אני לא מצליחה להביא את עצמי לסגור את התואר הזה???

(אותו יעקב היה גם זה שלימד אותי לא לשים יותר משלושה סימני קריאה במשפט, או שלוש נקודות במשפט. גם כי זה לא נכון דקדוקית וגם כי זה נותן את הרושם הלא נכון )

לאח קטן גילו בבי"ס שהוא סובל מדיסגראפיה ואת הפרעות הקשב והריכוז הוא גילה לקראת לימודיו במכללה. גם עכשיו הוא כ"כ נאבק בדברים שלאחרים באים מאוד בקלות. ואני תוהה אם גם אצלי זה לא ככה. הייתי חושבת שיהיה לי קל יחסית לכתוב מאמרים, עבודות וסמינריונים- עקב העובדה שאני כותבת סיפורת באופן לא קע בכלל. אבל ההפך הוא הנכון. אני מקבלת הערות על גבי הערות שלא כך (לדוגמא) מגישים עבודות באקדמיה. מסתבר שאקדמיה זה לא רומנים.

אולי גם אני סובלת מאיי אלו בעיות קשה ובעיקר ריכוז?..

עכשיו שאני קרובה בגילי ל- 40 הרבה יותר מלגיל 20, אני לא אלך כנראה לעשות את האיבחונים הללו. אבל גם להיות בכיתה בגילי בין אלפי סטודנטיות שהממוצע הגילאי הוא 22, לא מאוד קוסם לי.

אבל אני חייבת, אני פשוט חייבת לסיים את כל התארים הללו שהתחלתי

שבת שלום

אפשר לשים קו חוצה על עוד עבודה שלי (לדוגמא: קו חוצה).

החל מהיום אינני עובדת עוד בעיריית ירושלים, במחלקה בה אדם לאדם הוא צבוע (hyena באנגלית?) וכמה שעובדים יותר, אז אתה גורם לאחרים להראות רע, ינסו לטרפד את עבודתך ואז תחטוף צעקות על לא עוול בכפך ותחליט להתפטר.

מעניין, ואני אשמח אם עוד אנשים (שהם לא ערן, כי ממנו כבר קיבלתי תשובה) יתרמו ממחשבתם: גם במקומות העבודה שלכם זה ככה? או שאולי רק במקומות ממשלתיים, as in עובדי מדינה...

נק' למחשבה שאני עדיין מתחבטת בה. אני חייבת לציין שזה לא קרה לי באף מקום עבודה אחר ואני עבדתי בהרבה...

טוב..

חודש חדש, עבודה חדשה. לימודים חדשים בסביבה חדשה...

אולי אני אכתוב על זה. אני חושבת שהתואר השני שלי הוא נושא שאכן ראוי לפוסט בבלוג הזה, בניגוד לנכתב לעיל.

לאונ' חיפה יש בניין אחד שהוא מרכזי. הוא נקרא "בניין רב תכלתי". הדבר הראשון שתהיתי היה, האם יש בחיפה אינפלציה בשמות? בעברית לכל בניין יש לפחות 3 שמות, לדוגמא: בניין איינשטיין שהוא בניין מנצ'סטר ושניהם בעצם הם המכון למתמטיקה. (באדיבות פקולטת טבע בגבעת רם, תודה). הידעתם בכלל, שלאונ' העברית יש את זכויות היוצרים על כל דבר שמתחיל באיינ ונגמר בשטיין? תחשבו על כל הפעמים שמזכירים או מראים את אלברט איינשטיין בסרט (חזרה לעתיד) או באיזו סדרה זניחים, האונ' עושה ימבה כסף. והקודקודים שם תמיד מתלוננים שאין להם כסף (והפרופ'ים נוסעים לחו"ל כל הזמן).

אבל סטיתי מהנושא.

בחיפה אין פורום. יש רחבה מרכזית, ממנה נכנסים ויוצאים לאוטובוסים. הקירות חומים (בי נשבעתי) ולרצפה יש פרקט אפור...

אבל, הספרייה שם היא הגדולה ביותר במזרח התיכון. ואומרים שהשכלולים בעיניינים ספרייתיים בארץ החלו מחיפה. השיעורים שלי מתנהלים בספרייה. היא באמת ענקית ומה שהכי חשוב, הצלחתי למצוא שם את "ערבות המעבר" ואת "מושבות האבן", דבר שלא היה קיים what so ever בספריית רוח/חברה בעברית. זה מזכיר לי אנקדוטה- אחגדול צחק עליי שעוד אין לי כרטיס סטו', אבל להוציא ספרים הצלחתי לעשות כבר ביום הראשון .

אם באחגדול אני עוסקת, אז הוא והאחת מארחים אותי בימים בהם אני צריכה להיות בחיפה. אני לא רואה את זה כסתם אירוח. כי, אירוח במילים אחרות זו התעלקות. אני מבשלת, מנקה, שוטפת כלים ונותנת אוכל לחתולות (שמנות) שלהם. לאט לאט אני מתמקמת שם, בחדר הנוסף. כבר יש לי 2 מדפים בארון ואני צריכה לקנות איי אילו מוצריי הגיינה ועוד כדי שיהיה לי שם ואני לא אצטרך להביא מי-ם כל פעם (חוץ מזה, י-ם פי 2 יותר יקרה מחיפה).

השבוע הראשון היה לא פשוט.

אני לומדת על ארגון ספריות, רכש-קיטלוג- מיון, כל מיני מיומניות סטטיסטיות שלא למדתי עליהם בחיים ואיי אילו מאגרי מידע. התפקיד שלי זה לעזור לאיש המדע (האקדמיה) בשלל הידע הקיים בימינו אנו. (בלה בלה, בלה בלה ועוד קצת בלה בלה).

זה רק על קצה המזלג, עבר רק שבוע אחד. אני מקווה שיהיה מעניין יותר בהמשך.

אולם, על דבר אחד יש לי איזו שהיא מחשבה. האוריינטצייה החיפנית  היא ספרנית יותר ומידענית פחות. יותר ויותר מתרקם אצלי החשש שאני אצטרך לעשות השלמת תזה בבר אילן (האונ' האהובה עליי בכל התבל כולו). אבל, יש לי עוד זמן לחשוב על זה.

וואו..

זה הפוסט הארוך והאינפורמטיבי ביותר שכתבתי בבלוג מזה כמה חודשים טובים.

היום 11 שנים לרצח רבין. עוד שבועיים וחצי יש לי (שוב) יום הולדת. הרצח הזה, האזכרה הזו והשנים שחלפו גורמים לי להבין שבגרתי, אני לא בת 17 יותר (זה היה גילי ביום הנורא ההוא) ולאן? לאן המשכנו מאז? האם יש סובלנות במדינה? מה לגבי סבלנות? האם יש שנאת חינם? גזענות, אלימות ופחד?

לא לי פתרונים. רק מחשבות.

different city.

different university.

different people.

different feeling.

i miss my man..

חזרתי עכשיו מחיפה בתחושה מעט מוזרה.

מצד אחד, אני רוצה לכתוב את כל מה שקרה לי ואת כל מה שאמרו לי באונ' חיפה. אבל מצד שני, יש את העובדה שבחורה שהכרתי היטב נהרגה אתמול בתאונת רכבת.

אז חייכתי ובכיתי כל היום בו זמנית ולסירוגין. הדבר ביחיד שאני יכולה לומר זה שחזרתי הביתה בשלום ואני שמחה שהיום הזה נגמר (בערך). עכשיו רק לחכות לערן שיחזור מסיורי גג שלו.

את לילך הכרתי בערך מגיל 13. האבות שלנו עובדים באותו מקום ואבא שלה הצליח להשחיל אותה לעבוד שם גם, כשאני בחרתי לעזוב את הצפון לכיוון ירושליימה. הכרנו בקייטנות שהמפעל היה מארגן בקייצים והמשכנו כשעבדנו ביחד שברמב"ם (אמרתי לכם שעבדתי פעם בבית חולים). הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בקיץ שסיימתי את המכינה. היא סיימה שנה א בתואר ראשון ואני חיכיתי להתחיל אותו. זה מצחיק, כי לתקופות בהן שהינו ביחד, היינו חברות דיי טובות. כל סוף קיץ אמרנו שנשמור על קשר ומעולם זה לא קרה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, כאמור עבדנו ביחד. אחקטן היה צוחק עליה שהיא מסריחה כיוון שהיא לא שמה דיאודורנט. אבל זה לא הדבר האחרון שאני רוצה לזכור ממנה. אני רוצה לזכור שהיא הייתה בחורה שקטה ורגועה. היא הייתה מאוד רזה, אני זוכרת שקינאתי בה () והייתה לה ראייה כזו לחיים של... אני לא יודעת איך להגדיר את זה- "נראה מה יהיה והכל יהיה בסדר".

אבא שלי בחר לא להגיד לי על התאונה ועל זה שהיא נהרגה. שמעתי את זה כמו עם קובי, ברדיו.

עצוב לי לחשוב על זה. ראיתי אותה כבחורה פשוטה, במסגרות בהן היא גדלה. אבל היא הייתה אחלה בן אדם. דפנטלי צעירה מידי מכדי למות.

פגשתי את אמא שלי היום בהדר בחיפה. אבל הייתי כ"כ לחוצה מהראיון שבקושי שתינו קפה (אני שתיתי פילטר) ועליתי לאונ'. לא הלכתי לאיבוד (לשם שינוי) ועליתי במעליות המגניבות לכיוון גן עדן. סתם, לקומה 20. חיכיתי מלא זמן ובשלב מסויים גיליתי שאת הראיון עורכת לי ראש החוג ונלחצתי עוד יותר. היא הגיעה, באיחור של 20 דק' כיוון שהיא נפלה  ושאלה אותי למה אני רוצה להיות ספרנית/מידענית. אז עניתי לה שתשובה ראשונית פשטנית חייבת להיות העובדה שאני אוהבת ספרים. היא צחקה ואמרה שזו התשובה הכי גרועה שיכלתי לתת. אמרתי לה שאני עובדת עם אנשים כבר הרבה מאוד שנים וגילוי מידע זה דבר שאני מבצעת בצורה לא רעה בכלל ואני דבקה במשימה (בהנחה שהיא אכן מעניינת אותי). אח"כ היא דיברה דיי הרבה על הפעם שהיא הגיעה לראיון עם ראש החוג דאז והיא רצתה ללמוד ספרנות- המקצוע שלה זה ספרות ילדים, איזה כיף. היא דיברה על העובדה שזה חוג מצומצם, היחסים בלתי פורמליים בעליל ופעם בשנה/ שנתיים היא בוחרת סטו' שיישב בועדת סטו' ויהיה בקשר דואלי עם המרצים ועם הסטו'. היא אמרה לי כמעט מייד שהתקבלתי (יפיי ייה) ושהיא סימנה אותי עבור הוועדה הזו. נראה לה, באם היא קוראת אותי נכון, שיש לי את הטמפרמנט המתאים לשבת בפורום כזה. הוחמאתי מאוד. חשבתי שכל מה שייתן לי פוש למעלה באקדמייה, אני מוכנה לעשות אותו. אני עשיתי את הטעות הזו ב-B.A- לא ליצור קשרים עם מרצים (ובגלל זה גם לא לקבל מלגות) בתואר השני שלי אני לא אחזור על אותה הטעות.

הלימודים הם לימודי תעודה, שבכל מקום בעולם מלבד בא"י, נחשבים כתואר שני. אבל, אם אני ארצה לעשות תיזה, אני אוכל להוסיף 12 נק' ולעשות אותם בבר אילן. אבל, עוד חזון למועד.

הדבר הכי חשוב..

יש לי עד סוף שנה א של התואר השני, לספק את תעודת ה-B.A שלי. אני רוצה לסיים הכל בקיץ, כדי שלא יהיו לי גרורות מהתואר הראשון מאונ' אחרת. אבל, הידיעה שאני לא בלחץ עד ספטמבר, אכן נותנת אויר לנשימה.

אז זהו, טוב לי ובאסה לי כאחד.

ואני בכלל, אבל בכלל לא רוצה להתחיל לכתוב מה אני חושבת על המונדיאל.