כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ההודעה הראשונה אמרה "אני מתגעגע אליך, אחי"

אז הגבתי בתגובות באופן ליצני "אל תדאג, אני בטוחה שיטפלו בו ממש טוב במקום שהוא מגיע אליו" קיבלתי כמה לייקים מאחותו ומאוד כמה אנשים וממש התרגשתי. ידעתי שהוא הולך לבקר כאן ולהעביר פה שנה שלמה. נראה את הילד כל סוף שבוע אצל קמניה ונקבל פיסה קטנה של אמריקה בארץ ישראל הקטנה.

ההודעה השניה אמרה "ההלוויה של הילד תתקיים בתאריך ___ ותצא מ____"...

הייתי בשוק..

המשמעות של התגובה הלא רצינית שלי הכה בי חזק ביותר. אני חשבתי שהילד בן ה-17 שצריך להגיע בקיץ להעביר שנה בארץ ישראל עומד אוטוטו להגיע. בפועל הייה זה אחיו הגדול, אותו פגשתי בקיץ שעבר שנפרד ממנו לתמיד

זאת אחרי שהתבשרתי שבדצמבר האחרון איבדתי את הדוד של אבא שלי, זה שהעברתי אצלם ערבים וסופי שבוע בירושלים ןעם המוות שלו, נמחק לחלוטין כל קשר שהיה לי לעיר הבירה כולל הלמיודים שלי.

ממש אבדות קשות

(עדיין לא מתכננת לטנף את המיני פוסט הזה באנשים הקקות שמקיפים את חיי)

שונאת, שונאת, פשוט שונאת להיות חולה!

מאז שחזרתי לאאוטסורסינג אני עובדת במשרה מלאה. אין יותר משרת אם קצרה מלווה במשרה של עצמאית שלא קיימת. אני עובדת כל יום מ7:45 עד ארבע בצהרים ולפעמים אפילו עד חמש או שש.אני מגיעה גמורה הביתה, אני לא מדברת שאחרי שעה וחצי הקטנים שלי כ"כ גמורים שהם הולכים לישון. בשעה שמונה בערב, אני מעולפת על הספה. כך שהרבה ערבים פשוט אין לי כוח. אין לי כוח להזיז את עצמי לבשל, לנקות שירותים, להפעיל מכונה ולקפל כביסה. אז הכל מצטבר לסוף השבוע

אבל מה קרה?...

קמתי הבוקר עם גרון סגור. הראש מסתחרר ואני לא יכולה לעשות כלום.עם כל זה, קטני מסרב ללכת לישון בצהרים וספינקה מנדנדת ברמות על. הבטחתי לאמא שלי שאבשל משהו להיום בערב ורציתי נורא להכין עוגה עבור יום ההולדת של אהובי היקר שמתרחש מחר

אז כלום! נאדה!

כלום לא נעשה.

אני לא יכולה להסתכל על הבית, נהיה לי שחור בעיניים (לא מעצבים, הרצפות פשוט שחורות מרוב לכלוך).

יחד עם כל אלה, אני לא יכולה להרשות לעצמי לקח חופש מחלה כי אני צריכה שעות מסויימות לתלוש המשכורת לגן של הגבר הקטן שלי. חוץ מזה שכל העדרות שלי, זה סיפור שלא מהעולם הזה במקום העבודה הישן חדש שלי

פשוט כיף! כיף להיות אני!!

הרבה זמן עבר מאז שכתבתי פה.באמת חשבתי שירד הגולל על בלוג זה-

קטני כבר כמעט בן 10 חודשים

ספקוצה בגן עירייה, היא עושה חייל ואני מלבה את כל הנוירוזות שלי

מצב כלכלי בשפל המדרגה הביא אותי לחזור אל האאוטסורסינג וגם שם המקום שלי לא ממש מובטח

חזרתי לשקול 700 קילו. בדיוק כמו ששקלתי לפני שאבא שלי נפטר

כרגיל, אין לי חברים וגם במשפחה המצב לא משהו

איך הכל הגיע למצב הזה? איך אני הבאתי את עצמי להיות במצב הזה?..

זה שאהובי ואני ישנים בנפרד בימים האחרונים זה שורש כל רע. הוא הוגלה אחר (חוסר) כבוד למיטה הנוספת בחדר העבודה (מיטה וחצי) עקב בעיית נחירות וחירחורים קשה שמצליחה להעיר אותי משנתי הממילא הקלה מדיי ומקשה עליי להירדם בחזרה. הבעיה היא, שכשהוא רחוק, כל החרדות חוזרות אליי בפול פורס.

אני חושבת האם אני אצליח לחלק את עצמי בצורה נכונה כאמא לשניים. אפילו שכל אלה שסביבי אומרים שהילד השני קל יותר. אני תוהה עכשיו אם זה אותם אלה שאמרו שההריון השני יהיה קל יותר מהראשון.. קקות

אני תוהה אם יהיה לנו כסף לכלכל את הבית בצורה המצומצמת ביותר בה אנחנו חיים כיום, או שפשוט נשקע בחובות, הלוואות והוצאות לפועל.

אני תוהה אם אני מצליחה ואצליח לתת החינוך הטוב ביותר לילדים שלי, בעיקר לספקוצה. להעניק את הכלים להתמודד עם העולם באסרטיביות אבל עם זאת ברגישות. בראייה נכונה בלי שיכוו יותר מידיי.

אני תוהה אם העולם שרואה אותי כפרייה הסוערת, עזת המצח והמוח, שמפלחת את הדרך מבלי להסכים לאכול בולשיט מאף אחד, יודע כמה אני חסרת ביטחון, נטולת אסרטיביות אמיתית (נזכרתי בפגישה עם דני סנדרסון ותוצאותיה)

כמה אני באמת מפחדת...

אני תוהה אם אני אצליח לסיים הלימודים שלי איי פעם ולמצוא עבודה שתחזיק אותי בכבוד, או שלנצח אני אהיה זו שתגיד לכולם שיש לי תואר ראשון וחצי תואר שני. דבר שהוא לא באמת נכון.

אני תוהה אם יהיה לי את הכסף לשלם לדולה, לרו"ח ולמועצה איזורית עמק הירדן ולגנים ולעיריית החור שבהר..

אין שום סיכוי שאני אצליח להירדם עכשיו...