כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

האמת קצת שיקרתי.

לא במכירה עצמה. בזה אני מאמינה בלומר את כל האמת (אולי זו הסיבה שאין לי לקוחות), אלא בסיבה של למה לא התקשרתי עוד בתחילת שבוע שעבר.

אחרי שאני מדברת ואומרת שאני יכולה לטפל בהכל, מסתבר שאותה בחורה גרה בכלל דרומית לנתניה...

רחוק מאזור הטיפול שלי

באסה..

העברתי אותה לקולגה אחרת שלי שאני מקווה שהתקשרה אליה.

אהובי טען שעשיתי מעשה חברי במיוחד. ואני אח"כ, כמובן שהתחילו הספקות- למה העברתי אותה? יכלתי באופן חד פעמי כן לנסוע לשם. אני חייבת להשתדל ואני חייבת להשיג לקוחות והמלצות. מאוחר מידיי. אבל אני מקווה שבפעם הבאה אני אצליח יותר. בואו נגיד שאם יתקשרו אליי, אני לא אמשיך להפנות הלאה. אלא אם כן, הלקוחות הם תל אביבה ודרומה.

מבחינת הליך ההרזיה שלי. הלך שבוע פחות או יותר קל. היו לי מפגשים והתקלויות עם מתוקים ושתיות עם סוכר שאליהם לא התקרבתי בכלל. שאפו לי!

המשקל שלי לא תקין ואהובי ואני החלטנו לקנות אחד חדש ובו אני אפילו, ככל הנראה, גדולה יותר ממה שהראה לי המשקל הקודם. מה גם שהאיש שבר את הספירה עקב על האש עבודתי ואני סתם רציתי להפתר מכל השמנות וכל המסקרפונות שהמתינו לי במקרר.

אז כן. ז"א לא, אין את תחושת האופוריה של הירידה במשקל ואני לא מתאמנת עדיין.

עדיין אין לי מה ללבוש.

ספקוצה מחלימה לאיטה מהתקף האסתמה שפקד אותה בשבוע האחרון. מתעוררת הרבה פחות בלילה. אם כי ממש קשה להרדם והיא רוצה המון מים. עדיין לא הלכנו לים, בסוף יולי...

אני יודעת שהשיחה הבאה תהיה טובה יותר.

אני צריכה לתפוס ביטחון ובעיקר מוטיבציה

חזרתי קצת לישראבלוג.

מוזר, קרוב ל-3 חודשים לא הייתי כאן. אבל עכשיו אני נכנסת יותר מפעם אחת ביום.

אולי זה קשור לעובדה שפתחתי בלוג חדש, בלוג שקשור למקצוע שלי (אם כי לא כתוב בו דבר). אולי זה קשור למישהי שכותבת סיפור פופלארי באתר ואני נכנסת אליה ומעבירה ביקורת (רק בונה) לגבי כתיבה. אולי כי זה חסרה לי התחושה שהבלוג הזה נתן לי כשהוא רק נפתח אז בשלהי 2004.

עוד כמה ימים פריה חוגגת עוד בלוגלת. היא תהיה בת 7. אנשים ובלוגים משתנים מאוד בשבע שנים. אולי אפילו קצת מאבדים את עצמם.

סיימתי, עוד באפריל, את לימודי השאנטי- בבא שהתחלתי אז בפברואר.

אני יועצת חארטה לעילא ולעילא. לקוחות אין לי כרגע. גם לא פליירים ואו כרטיסי ביקור.

יצאתי מאוד מאוכזבת מהמנכלית של החברה. היה לי יתרון גאוגרפי מובהק ויכולת להצליח להרים את החברה, אם רק ארצה בכך. אבל...

המנכלית נהייתה אשת עסקים וכבר מזמן נטשה את התואר של אשת מקצוע בו היא עדיין מתהדרת. התכסחתי איתה כל הקורס והיא חיפשה יס וומניות. שוב אני צריכה לעשות את הכל בעצמי. וכל מה שעובר לי בראש עכשיו זה לנסות לקחת את כל הידע שצברתי ב- outsource ולנסות לחפש משרד שידע להעריך את הידע והמיקצועיות שלי. אבל גם זה לא דבר שמובטח. ויתרה מזאת, איך אני יכולה לשנות את הדרך המיקצועית שלי כ"כ הרבה פעמים בשנה.

אהובי היקר חושב שהמקצוע של להיות יועצת חארטה מתאים לי בדיוק ושזו הדרך המיקצועית בה עליי להתמקד. אבל להיות עצמאית זה לא פשוט

למה שום דבר לא זורם קצת יותר חלק?

אני במצב רוח קוטרי להפליא כרגע. דווקא היה אחלה סופ"ש, אם כי לקח לספינקה שעה פלוס להירדם...

אני חושבת שעכשיו הגיע הזמן לספר את סיפור הפרידה שלי מהקורפורשן. זה הזמן לאחר חודשיים וחצי.

לקורפורשן הגעתי לאחר סיעור מוחין שעשינו אהובי ואני יום אחד באביב של 2007. לתומי חשבתי שנעבוד יחדיו כמה חודשים, נתאפס על המצב הכלכלי וננוע הלאה. בנתיים, נתחתן, נסגור הלוואות- יהיה כיף!

מה שקרה בפועל זה שהגעתי למקום בעייתי, בו אמרו לי שאני מתעמקת יותר מידיי. לאחר קורס בו לא הבנתי דבר מהמערכות, הפילו אותי לעבודה עם סוכן עמוס ביותר. לא ידעתי מה ההבדל בין חשבונית לקבלה והייתי חוזרת הביתה בוכה. הזמן עבר, אני השתפשפתי. עברתי לעבוד עם צעירים שמבינים עניין במחלקה מסודרת ומגובשת. המשכורת הייתה נמוכה, יחסי האנוש מצד ההנהלה היו בקאנטים, אבל זרמתי. עד אשר הגיע המשבר הכלכלי הגדול ב-2008.

המקרה קרה לאחר שעשו לאהובי בלאגן גדול, קראו לו בשלהי נובמבר 2008 ופיטרו אותו!

כל הזמן הזה חיכיתי ללכת בעקבותיו: ימים שהפכו לשבועות שהפכו לחודשים ולא פיטרו אותי. כשתכננתי לעזוב נכנסתי להריון..

כך קרה שבמקום להיות במקום חודשים ספורים, הייתי שם קרוב ל-3 שנים!

כשחזרתי לאחר חופשת הלידה דברים לא היו אותו הדבר. לא החזירו אותי למחלקה בה עבדתי, נקרעתי מכל האנשים שאיתם עבדתי ואהבתי. נאלצתי להסתגל למחלקה חדשה, חוקים חדשים, צורת עבודה חדשה ובנוסף להכל בוס כורדי. בדיעבד, זו לא הייתה מחלקה רעה. הניסיון שיכלתי לקבל בעבודה הזו היה טוב יותר ממה שעשיתי שנתיים קודם. הלקוחות שלי היו אנשים רציניים מאנגליה, הודו וטורקיה. הרגשתי שאני עושה משהו. אבל...

כורדיות הבוס לא היוותה סממן טוב וכשביקשו ממני לתת מקסימום עבודה, בעוד הם משלמים לי מינימום שכר, אז נישברתי!

נכנסתי לבת זונה של כוח האדם וביקשתי דברים. היא מצידה הבטיחה בעל פה שמה שביקשתי אכן יענה- דבר אליו היא התכחשה אח"כ לחלוטין באימייל.

לא רק שעוד לפני שעזבתי, התחילו הליכלוכים עליי מאחורי הגב (דפוקים לרכל עם יד לפה כשאני רואה ושומעת). גם את הפיצויים לא רוצים לתת לי.

אני מנהלת מאבק עכשיו.

אהובי אומר, ברוך שפטרנו.

את לא צריכה לעבוד עם טבריינים- אנשים להם אין מילה, אין כבוד, אבל יש הרבה טברייניות בדמם.

העזיבה הייתה שקטה. בלי רעש ובלי צילצולים. לא הרבה אנשים ידעו באון ליין שאני עוזבת (והופתעו מאוד אח"כ). כמו שהגעתי, בשקט עם ראש למטה. ככה עזבתי, בשקט אבל עם אף באויר.

בבית ישבתי חודש, מתוכם 3 שבועות הייתי חולה. מחלה אחרי מחלה אחרי מחלה. את הפירסום לאאוטסורס ראיתי בעיתון מקומי כאשר חיפשתי רכב. שלחתי קורות חיים וכמובן התקבלתי. כרגע אני בקורס במקום עבודה שנראה על פניו, דרקוני לא פחות מהקורפורשן. אבל הבוסים שם לא טבריינים. אני עדיין לא יודעת איך לשפוט את מקום העבודה החדש, נראה מה יהיה כשתתחיל העבודה הפיזית. בנתיים בקורס, בניגוד לקורס של הקורפורשן, אני שולטת!!!!1

זהו זה טבריה!

זהו זה קורפורשן!

שלום שלום ואל תעזו לבוא אליי, אפילו לא בחלום!!!!!

בלטה רופפת

אצבע מתכחלת-

חופש מחלה