כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

זהו השם של התוכנית שאני רואה כרגע בערוץ 8. זוהי תכנית שמדבר על שני זוגות אחים למחצה שמאוהבים אחד בשניה. זוג אחים אחד מסקוטלנד והשני גר במיניאפוליס שבארה"ב. המשותף לשניהם ששני זוגות האחים לא ידעו או נפגשו אחד עם השני כל ימי חיהם ונתקלו אחד בשני בשנים מאוחרות, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם. לאחר שנפגשו- הופ- אהבת אמת.

התחושה שלי בצפייה בתכנית הזו, זהה באופן מפתיע לתחושה שלי כשקראתי את ספריה של וו.סי אנדרוס. תחושה לא נעימה בבפנים של הקישקע. את יודעת שזה לא אמור להתרחש, שהחברה מוקיעה כזה דבר. אבל, את לא יכולה שלא לצפות בסרט או להמשיך לקרוא את הספרים. על אף הגועל. את הספרים הללו, נטשתי באיזה שהוא שלב. לא יכלתי להמשיך להתמודד עם גילוי העריות, האונס, התחושה המורבידית שעולה מהם.

התכנית מראה את התחושה של האחים. הזוג הסקוטי נתפס על ידי אימם והם הועמדו לדין בגין גילוי עריות. בארה"ב זה לא מתרחש. אבל כששני האחים עוזבים את בני הזוג שלהם במטרה לממש את האהבה ביניהם, כמובן שהם הופכים לשיחת העיר. כשגז"ד מגיע, האחים הסקוטים שהופרדו למשך יותר משנה אחד מהשני, מקבלים מאסר על התנאי. הם יכולים להמשיך את הקשר בינים. אבל, אסור להם לקיים יחסי מין. כל הזמן חשבתי, למה לא לעזוב למקום שאף אחד לא מכיר אותך, לשנות את השם כמו שעשו האחים דולנגיינג'ר ולהתחיל לחיות מההתחלה- תחת מעטה של שקר. אבל כשאף אחד לא יודע מי אתה, הוא גם לא שופט אותך.

ככל שהתכנית מתקדמת, ישנה נגיעה במשהו גנטי, איזו הפרעה שנקראת GSA הההפרעה הזו מתקיימת בעיקר אצל אחים שלא הכירו ולא ראו אחד את השני לעולם.

זה חשוב ונכון לגעת בהפרעה הזו, בעיקר אם היא גנטית. טיפול ומחקר בזה יכול לשנות יחס של חברה ויכול לשנות אפילו חוקים. אני חושבת שהנגיעה בסרט בהפרעה הזו הייתה שיטחית ולא ממצה. אפילו לא הסבירו ממש ממה היא נובעת.

הסרט עצמו היה דיי שיטחי. הוא נגע על פני השטח בתחושה של שני זוגות האחים. לא הרגשתי איזו שהיא הזדהות עם הסבל שעוברים המשתתפים בה. שום מסקנה חותכת לא הגיע בסוף התוכנית

פיספוס, חבל.

*אני מניחה שהבודדים שיקראו את הפוסט ידלקו בגלל הכותרת. אבל כאמור, זה שם התוכנית ולא אני בחרתי אותו

אני מתחתנת.

אף אחד עוד לא שמע על זה זה נורא חדש. אבל עוד 11 חודשים אני מתחתנת.

נורא רציתי ללבוש שמלה עם כתף אחת חשופה ורציתי תסרוקת כמו של נינט בכ"נ 3- ספרדייה כזו עם פרח בשיער, כשהשיער גולש על הכתף החשופה...

רציתי...

אני רוצה..

אהובי ואני היינו בנופש קרוזי (פרטים או אצלו, או בפוסט משותף ביחד בעתיד) אכלנו. היה הרבה אוכל, אני אוהבת ארוחות בוקר של בתי מלון- אני וכל עם ישראל. רק שקמנו היום וגילינו ש..

חזרתי להיות עם 9 במשקל וגם ערן עלה קצת.

לא הייתי ככה מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג. אז עוד הייתי לחלוטין חופשייה בלספר מה המשקל שלי, לא היו לי קוראים. (עכשיו יש את ערן).

אז עליתי שוב והבגדים שוב לא עולים עליי. ראיתי בטורקיה חצאית שאם לא הייתי עולה את ה-4 קילו הללו, היא הייתה שלי..

חוץ מזה, גם אח של ערן מתחתן (מס'2), צריך לקנות בגדים- סולידיים הפעם, שום שמלה בצבע וורוד. צריך להראות נורמליים בבגדים הללו. צריך להרגיש טוב, צריך..

סדר העדיפויות שלי מחוק לחלוטין.

אני רוצה להיות רזה ואני רוצה שיהיה לי כסף- עקרבה חומרנית בלי שום חוש סובלנות

בכל מקרה, טייק מליון בערך וחזרתי לספור נקודות- 9 ק"ג יש להוריד בכדי להוריד את 10% הראשונים.

אם מישהו מחפש אותי, אני עם הראש בתוך המקרר!

ביום שישי שעבר הצלחתי לסחוב את אהובי לפגישת היכרות של ש.מ.

עקב שמיעה מרובה שלי וזלזול מרובה בזה מצד אהובי, החלטנו לנסות ללכת עפ"י שיטת הנק' בעצמנו. רצינו לראות אם אנחנו יכולים להיות קב' התמיכה אחד של השניה.

ביום שבת נשקלנו- לכל אחד נהיה שחור בעיניים כשהוא/היא רא/תה את המשקל.

היה לא רע.

לי היו מידי פעם פנטזיות על קוראסונים ועל פסטה אלפרדו (אני בכלל אוהבת סלסה רוזה, אני מכינה את זה אגדי). ואילו אהובי לא הצליח להגיע למכסת הנק' שלו, אלא אם הוא אכל גלידה עתירת קלוריות. יחד עם זה, הלכנו להתעמל כמה פעמים השבוע והיה בהחלט לא רע.

היה לא רע כשהתעוררנו היום בבוקר, אחרי שבוע. נשקלנו וגילינו שאני ירדתי 2 קילוגרמים שלמים ואילו אהובי, 3...

(מניאק)

אנחנו מסתדרים עם זה דיי טוב, מי היה מאמין. אני מניחה שעד ספטמבר+ איטליה, זה בהנחה ונמשיך עם זה כמו השבוע. אני אראה לא רע בכלל בתמונות מול הפיאצות בפירנצה..

(פנטזיות... חלומות...)

השבוע נכנסתי חזק לענייני העבודות סיום שלי.

יש לי תיכנוני תואר שני באיי אילו מקומות (בפוסט אחר) ואני צריכה לסיים ולסגור כבר את התואר. מצד שני, באזור חיפושי העבודה, אין שום שינוי- אין ליעבודה ואין לי כסף.

למי שתהה..

עברו 3 חודשים מצויינים. הסקס מצויין, התקשורת מצויינת. ואנחנו נהנים המון.

שבוע טוב לכולם

יש עכשיו מסיבה בבצלאל.

היא באמת מוצלחת, המוסיקה טובה ואפשר לשתות ולרקוד עד הבוקר. אח"כ מפזרים את כולם מהקמפוס.

הלכתי לעבוד!

אחרי שנה וחצי לבשתי מדים, חזרתי לקמפוס אותו נטשתי על מנת שלא להביט לאחור.

היה נחמד באמת. ראיתי אנשים שאותם לא ראיתי זמן רב ויצא לי להכיר חדשים. עידכנו אותי בכל מיני רכילות, שפעם כשעבדתי בקמפוס הזה אני הייתי אחראית לקליטתו, עיבודו והעברתו לקהל הרחב  היום אני לא יודעת כלום על שום דבר, כולל את הקמפוס בו אני עובדת את העבודה השוטפת שלי.

הרבה אנשים מתחתנים, אנשים שפעם היו חברים שלי והתרחקנו. הרבה אנשים התחתנו, אלה שמעולם לא סבלתי ואני מודה לאל על שלא הוזמנתי.

לקראת 12 בלילה יצאתי החוצה לשאוף אויר צח (ישבתי סגורה בחדר מאבן עם מזגן שלא באמת עובד), הסתכלתי בהיסח הדעת בחלונות הגדולים בשביל שמוביל לבצלאל ונדהמתי...

הייתי, ליטרלי, הבן אדם הכי גדול שם, כולל גברים!אני נראית ממש כמו טנק! לוויתן צעיר, בעצם מבוגר.

הרגשתי נורא. אני מוקפת בכוסיות- בעבודה, אלה שהקיפו אותי ובבצלאלניקיות שהגיעו לבושות במיני לא קיים.

אין לכם מושג איזו הרגשה זו

מלבד טל, אני בטוחה שהוא במובן מסויים, כן יודע איזו הרגשה זו..

לא רק שהייתי לבושה נורא- המדים לא החמיאו לי בעליל. לא רק שאף אחד לא העיף מבט שם לכיווני, אני חושבת שקלטתי כמה הסתלבטויות קטנות- כשהם חשבו שאני לא רואה, או שאני מדברת בטלפון.

אני לא מתבכיינת, אני רק כועסת על עצמי על שאבדה לי הדרך. על שהתפוגגה לי המטרה...

הייתי הילד הכי קטן בכיתה?

הייתי הילדה הכי שמנה במחלקה...