כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

מכירים את אלה שמדברים אתכם, שואלים מה שלומכם, כביכול מקשיבים לסיפור שלכם, אבל כל מה שבאמת מעניין אותם זה לשמוע את צליל קולם בלבד??

פעם היה לי ויכוח נוקב עם מיצי על העובדה שהיא כ"כ מתעניינת בעצמה, שהיא הייתה מאוד אנוכית ופשוט לא שמה לב כשהייתי במצוקה נוראית. זה עם העובדה ששמעתי את כל הקיטורים שלה על הלימודים שלה, על ההורים שלה, על הייאוש שלה מדייטים בכלל ומגברים בפרט.

אז השותפה של כפרה היא כזאת..

(הפעם הסיפור לא על מיצי, היא בסדר היא )

וואו..

ואני לא מתעצבנת. בחיאת, שאני כ"כ רגועה (יחסית לעצמי) בזמן האחרון. אפילו על הילד לא כעסתי, לא באמת, כמו שהתרגזתי עכשיו. (הבהרה, על הילד לא כעסתי. פשוט איבדתי את הסבלנות בגלל ההססנות שלו).

כבר התרגלתי לזה שהיא מזיינת במוח בסיפורים לא מעניינים, שואלת מה אנשים חושבים, אבל לא באמת מקשיבה להם וקוטעת את מה שהם אומרים. כבר התרגלתי לעובדה שלא מעניין אותה הצד השני ושבכל דבר היא מוצאת משהו שאיכשהו יתקשר אליה (והסיפור לא קשור אליה בכלל!!)..

היא מתלהבת מצרפתיקאית החדשה שלנו. היא מתלהבת מהעובדה שיש שותפה, שהיא חושבת שיש לה איתה מכנה משותף. אבל אמרתי לה משהו, היא לא ענתה. כשחזרתי עליו, היא עדיין לא ענתה- היא התעלמה ממני לגמרי והציקה לצרפתיקאית. כשאמרתי לבסוף: "וואו, איזה כיף שמתייחסים אליי".

אז היא עשתה לי טובה בלהרים את הראש : "מה אמרת? לא שמעתי/ לא הקשבתי".

עניתי לה: "בדיוק! זה בדיוק מה שאמרתי"!

ארגגגגגג..

בא לי לשבור לה משהו בראש!!

כמו שאני מכירה את הסתומה הזאת, בטח היא נעלבה ממני..

טוב, עכשיו אני רגועה יותר..

יש לי מבחן מחר, אני חושבת שאני אלך לישון

לילה קשה עבר עליי.

כ"כ קשה, שבעשר וחצי הייתי גמורה מעייפות, בלי יכולת לראות איך אני מעבירה את שארית הלילה בעבודה.

זה לא שלא היה לי מה לעשות..

יש לי ללמוד (המון אפילו)

רוב הלילה דיברו איתי בטלפון (החזיקו אותי ערה)

אפילו נשואה1 הייתה ערה ובעבודה שלה, כך שיכלתי לקשקש גם איתה- הרבה זמן לא דיברנו. היא צחקה עליי, על שדיברתי עם בחור בטלפון כ"כ הרבה זמן, שאלה מה קרה- לא מתאים לי, אני הרי שונאת את הטלפון שנאה עזה..

טוב אני אעשה הכל, אבל הכל.. בשביל להשאיר את עצמי ערה בעבודה..

גם הבחור שעבד איתי היה דיי בשוק מכמות הבלה בלה בלה שנבעה ממני.אבל מצד שני, הוא אמר שלא משנה מה אני אעשה, הוא לא יהיה מופתע.

נורא מעליב שהעובדה שאני בלתי צפוייה נהייתה ממש צפוייה- מרוב זה שלא יודעים למה לצפות ממני, מצפים בדיוק למה שמתרחש..

מחקתי סופית את הילד!

מחקתי את הטלפון שלו מהסלולרי שלי ומהמסנג'ר (כולל חסימה).

אני מתפדחת לומר שדיברתי איתו פה ושם השבוע. אתמול שאלתי אותו אם בא לו להפגש, עבור משהו חד פעמי בלבד- הוא לא צריך לדבר איתי, הוא לא צריך לחבק אותי אח"כ, לעזעזל הוא אפילו לא צריך להתקשר אליי אח"כ. אבל, הוא נכנס לסרטים. מה גרם לשינוי בגישה שלי, הוא נורא רוצה אותי ,אבל הוא פוחד לפגוש אותי. הוא לא יודע מה יקרה, מה שיהיה יהיה..

איזה קשקשן!..

גם כשנותנים לו את מה שהוא כביכול רוצה, הוא מתוסבך.

אז החלטתי עבור שנינו ופתרתי את עצמי מעונשו של זה. בלי להסביר, מבלי להפרד ומבלי לתת לו את האפשרות ליצור איתי קשר (זה בהנחה שהוא מחק את הטלפון שלי)- פשוט מחקתי אותו מהחיים שלי.

פפפפפפ...

אלוהים אדירים, יותר גרוע מקומבי..

חשבתי קצת השבוע על קומבי. התגעגעתי לזה שמעריצים את הקרקע שאני עומדת עליה וסוגדים לגוף שלי...

עם כל הבלאגן שהיה כל השבוע וחצי האחרונים, אתם חושבים שהיה פה סקס???

בחיאת, הכל פה לשווא..

ביום ראשון חמישי, לקחתי את עצמי לקניון, לעשות שופינג. קניתי 4 חזיות 100ממות ב-wo. יצאתי בנזק לא קטן, אבל לפחות הציצים שלי מודים לי עכשיו..

(אני חושבת שאכלתי סבון ברגע זה, פיכס...)

הגעתי למסקנה שכוס עמק, אבל אני הולכת להיות לבד בפאקינג חתונה הזאת. אני הולכת להיות יפהפיה, עם שמלה מדהימה ופשוט לבד..

ואתם יודעים מה..

so fucking be it..

נמאס לי לחפש ולרדוף אחרי משהו שפשוט לא קיים. מעולם לא עשיתי את זה, אין לי מושג למה התחלתי בזה עכשיו.

אני נרגעת, אני פשוט נרגעת..

לכל המתעניינים- תכנית ההבראה של פרייה מעצבים עובדת יחסית טוב. עם כל הבלאגן, אני הרבה יותר רגועה והרבה פחות עצבנית. אני אפילו אעז ואומר שאני נחמדה קצת (אבל רק קצת) לזולת.

שבוע טוב

פרייה

לאט לאט אני יוצאת מזה..

פחות קשה לי, אני אפילו מחייכת (ממש מעט) לאנשים. טוב, נו.. זה מוגזם לומר שאני נחמדה אליהם, אני משתדלת לתת שירות, פחות או יותר..

אתמול היה יום ארוך,מעייף ומזוויע- ישבתי בחוץ ובקור, כביכול עבדתי..

הילד עלה מולי בלילה במסנג'ר. אני נתתי לעצמי 20 דק' לדבר איתו ולסגור איכשהו את הסיפור. זה היה לי קשה, כי משום מה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לחתוך מבחורים בצורה כזו. אולי בגלל הפחד להשאר לבד.

חייך חיוך גדול (וירטואלי), ניסה לדבר איתי כאילו הכל כרגיל.

הייתי צינית..

ומגעילה..

מאוד לא קומוניקטיבית בעליל. בסוף הוא התרגז.

שאלתי אותו מה הוא רוצה ממני בדיוק??

כל הסיפור הזה כ"כ דומה לסיפור שהיה לי עם קומבי, 2 טיפות מים (חרא): בחור שהיה מטורף על התחת שלי, לא הודה בזה מעולם, אפילו לא לעצמו (בעצם, לעצמו אולי כן, אני לא יודעת). לא היה מוכן שנחתוך את הסיפור שלא מוביל אותנו לשום מקום. ואח"כ גם כעס עליי כל הזמן על שלא הענקתי לו את תשומת ליבי הבלבדית.

גם הילד רוצה שנהיה בקשר, אבל שלא תהיה מחוייבות. רוצה שלא נפתח רגשות אחד לשני (כאילו שאפשר לפתוח ולסגור רגשות כמו ברז), אבל שניהיה צמודים (אישית לוחצת).

אמרתי לו שזה מאוד עצוב ושהוא מתנהג בצורה מפסידנית ביותר. אין ערובות לעובדה שלא ניפגע, יכול מאוד להיות אפילו. אבל אם מוותרים כבר מההתחלה, אז בטח שאין לנו שום סיכוי ומי בכלל הבטיח שנרצה להיות אחד עם השניה???

אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

הוא אמר שהוא רוצה ש"ירשם" שלא הוא זה שוויתר על כל הסיפור. הבטחתי לו שזה בסדר, אם זה גורם לו להרגיש יותר טוב עם עצמו- אז אני זו שוויתרה על שנינו..

היה בי אתמול מעין רצון קטן, משהו לנקמה- לגרום לו לפתח כלפי רגשות, כמו קומבי ואז לנפנף לו אותן בפרצוף. אבל, זה ילדותי ולא מוביל לכלום. גם אני מפתחת רגשות וגם אני מתאהבת ולעשות משהו רק עבור משחקי כוח, זה מחורבן

שוב-

פרופורציות..

בסה"כ בחור שהיה לי איתו דייט אחד, הוא טחן לי את המוח במשך יומיים, היה- נגמר..

next

(ותודה לאלטר ולגולדי שהביאוני עד הלום)

אני הולכת להתמקד קצת במבחן האימה שיש לי ביום שני. מבטיחה שהפוסטים האחרים לא יתעסקו בקקה, עליי..

שיהיה לכולם סוף שבוע מצויין

פרייה

קשה לי.

קשה לי מאוד..

קשה לי לאללה!

האנשים בעבודה בשוק. הם לא מבינים מה קרה לחיוך שלי. לא מתאים לי להיות ככה, אני תמיד "אופטימית"..

זה רק מראה כמה אף אחד לא מכיר אותי בכלל.

אני כל הזמן חושבת על ע', כל הזמן.

אם הייתי אפיקוראית אמיתית, כמו שאני טוענת שאני, הייתי יכולה להגיד שהאטומים שלו התפרקו- הוא לא מרגיש ולכן הוא לא סובל. לכן אין לנו מה לכאוב ומה לבכות ומה לחוש...

אבל אני לא!

אני בוכה, אני סובלת, אני מתגעגעת- אפילו שלא דיברתי איתו כמעט בכלל בחודשים האחרונים.

הייתי במצב של וואחד בלאגן ביומיים האחרונים, הקטע עם הבחור לא תרם יותר מידי.

(לא ממציאה לו שם)

נכנסתי לכל הסיפור בעיניים פקוחות לחלוטין. אבל, איכשהו בתוך תוכי, קיוויתי שהוא לא יוותר עלינו כ"כ מהר, לא יגיד- אנחנו רחוקים מידי, אין ביננו סיכוי. הוא לא ויתר, לא באמת- הוא רוצה אותי בחיים שלו. אני זו שהתאכזבה איכשהו וניסתה לפרק. בהסתכלות אובייקטיבית על העניין, החשיבה היא שאין מה לבכות על זה- זה בסה"כ היה דייט אחד, בסה"כ..

אבל אפילו לחתוך כמו שצריך לא הצלחתי. בתוך תוכי קיננה בי איזו שהיא מחשבה, איזו תקווה קטנה לזה שיש תקווה..

לכפרה שלום..

יש לה בונגילה ענקית בראש וכמה אצבעות שלה מקובעות בסד. אבל היא בסדר, היא תחזור לבירה ביום חמישי.

הייתה לי שיחה "מעניינת" אתמול בלילה עם איזה שהוא בלוגר ורציתי לכתוב עליה. אבל אני רוצה לבקש את "רשותו". אני גם רוצה לכתוב את הסיפור של השותפה שלי. אני תוהה אם לשלוח לילד את הפוסט אחרי שאני אכתוב אותו. רק בשביל שיראה- יחסים טראנס אטלנטיים החזיקו מעמד, ולו יש בעיה עם חיפה- י-ם..

מצאתי אתר מעניין, עם כתבה שאני לא יודעת אם אני יכולה להגיד שאהבתי, אבל היא עניינה אותי.