כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

עוד שבוע מסתיים לי הפרו- אותו אני לא הולכת לחדש כרגע. חבל, כי אני דווקא אוהבת את העיצוב שיש לי עכשיו.

הקאונטר בבלוג שלי עבר סוף סוף את ה-10000

נכתבו בו כבר 300 קטעים.

אני מסיימת את התואר (סוף סוף) ועושה קעקוע. משהו ממש יפה, על כתף שמאל. אם זה יהיה עדיין רלוונטי כשאני ממש אסגור את התואר ואם אני עדיין אהיה כאן, אני אקשט את הבלוג בתמונות.

יש אפילו עיניינים רומנטיים בחיי. אחרי שנה, מי היה מאמין...

מלבד כל אלה, אני נורא רוצה את זה 

וגם..

לצערי הרב, אני ממש צריכה את זה

 וכוסעאמק, הצוואר כואב לי כמו גיהנום..

בא לי נורא לסגור את כל הקונספציה פה. כשיגמר המנוי ולהתחיל פרש, בשם חדש. אולי במקום חדש אפילו..

נתפס לי הצוואר. הראש שלי נמצא באיזו זווית לא טיבעית  וזה טיפה כואב.

המצב בזמן האחרון לא משהו..

קשה לי קצת עם השינויים שמתרחשים לאחרונה בחיי. קשה לי עוד יותר שאני לא מסוגלת לנסות לעזור לאחרים. דברים שלא קשורים בי ובכ"ז, אני איכשהו מעורבת בענין.

מיצי הגיעה לי-ם וניסתה לסדר את ענייני התואר שלה. טעות בירוקרטית קטנה של מזכירה סתומה בחוג למזרח אסיה, עלתה לה בדמעות מרובות ובזה שהיא כנראה תצטרך לחזור לי-ם שנה הבאה להשלים חוסרים. מסכנה, חוסרים שבכלל היא לא צריכה ללמוד..

האונ' הזו מחורבנת. בחיאת, כמה שיותר להוציא כסף מהסטו' וכמה שפחות ללכת לקראתו.

אני מקווה בשבילה שהיא תצליח לסדר את כל העניין הזה. כי לחזור לשנה *** (אני לא יכולה להגיד לכם כמה זמן היא עושה את התואר הזה, הרבה יותר ממני, אפילו...) מבאס..

יצאנו אתמול ללוגאר, אני והצוות מהעבודה כדי לשפר את מצב רוחו של הבוס המפוטר.

הלוגאר היה פעם מקום כזה מגניב. כל שחקני הכדורגל של בית"ר היו יושבים. היינו רואים איך הערסים מתחילים איתם במריבות חשובות בעניינים שברומו של עולם (כמו, אהבת ערבים בא"י בכלל ובבית"ר בפרט) ונהנים לאללה. חוץ מזה, אני מכירה את הבעלים ממש טוב. היום, הם הפכו את המקום לכשר וכל הכדורגלנים עברו לשבת ביהושוע. בלוגאר עושים רק "מסיבות מחזור" התפריט יקר משהו ולא מאוד טעים.. (מזל שאמיר לא קורא את הבלוג שלי).

הכי כואב לי על הבוס שלי. הוא בן 40, נטול כישורים, נטול מקצועיות מיוחדת ויש לו 3 ילדים פלוס אישה שטן.

מה הוא יעשה עם עצמו, לא ידוע. ולי נצבט הלב בלחשוב על מה יקרה.

אתמול, אחרי שנה וחצי, הוא נפתח והראה לנו את הבוס שבפנים.

היה נחמד, לו רק לא הרגשתי כ"כ רע, כמו שהרגשתי אתמול וכל מה שרציתי היה ליפול על המיטה.. ולישון. מעניין זה מה שאני רוצה לעשות עכשיו.

סוף התואר מתקדם בצעדי ענק. החרדות שלי מתחילות עכשיו ומתגברות אף הן, כפי שניחשתם, בצעדי ענק..

אין לי כוח לכלום והצוואר שלי עדיין הורג אותי. חוץ מזה, צ'רלי עוברת ניתוח מוח מסובך. אחרת אין לי שום הסבר, למה היא כבר לא מחוץ למוסך..

שבוע מרגש לכולם

פרייה

גם לבלוג שלי יש יקיר..

כבר אמרתי שאני אוהבת שגוגל עושים מחוות..

הבוס שלי עשה טעות...

אחת רצינית..

פאלטת ענק!

אז מנכל האונ' והנשיא בעטו בו בתחת מחוץ לג'וב. בלי להשאיר אפילו עננת אבק, האיש מפנה את הכיסא הגדול עליו הוא ישב בסוף החודש.

אני קיבלתי את זה ברגשות מעורבים.

מצד אחד, הוא קרה לי מטומטמת,בלונדינית טיפשה ושהאיי- קויו הבודד שקיים לי במוח בורח בבהלה מכל מיי החמצן שיש בשיער.

מצד שני, הוא העריך אותי מאוד. הוא היה מתייעץ איתי לגבי החלטות ובאופן כללי הוא דיי אוהב אותי, לכן הוא הרשה לעצמו להיות מטרידן.

ועכשיו הוא הולך. לנו לא בא להתמודד עם בוס חדש (שניים בשנתיים), עד שהרגלנו אותו לאיך באמת צריך לעבוד.לאיזה בוס אני אוכל להגיד את כל, אבל כל מה שאני רוצה ולצאת מזה בזול?

מבאס, ביחוד שאני לא עוזבת, כי כפי שאמרה הוגת הדעות הגדולה, קיילי מינו, עדיף שטן שאתה מכיר...

יש בי המון תחושות אמביוולנטיות לגבי משהו שלפני יומיים הייתי סגורה עליו בשיא הוודאות.

וזה מחרפן אותי!

תק' מבחנים מגיעה- האחרונה שלי לתואר, איזה קטע...