כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

עליו- למדתי באוניברסיטה, בשיעור תאטרון (מודרני)

כשספי הייתה בת כמה שבועות ספורים, כ"כ חיכיתי שהיא תגיע לשלושה חודשים....

חיכיתי שהגזים יעלמו (הם לא). חיכיתי שהיא תישן יותר בלילה (ממש לא תמיד). חיכיתי שאני אהיה פחות עייפה (פלא שלא עשיתי תאונה עם האוטו אתמול). חיכיתי לתקשורת טובה יותר (עם הסביבה לפחות). חיכיתי שאני אהיה פחות היסטרית..

אני כבר לא היסטרית, אני כבר לא מפחדת מהיצור הקטן שתלוי בי כ"כ. אני הרבה יותר רגועה אולי חוץ מהפעמים שהיא בוכה בצרחות ואני עומדת מולה חסרת אונים וחסרת יכולת להרגיע את הכאב.

היא הגיעה לשלושה, נראה שהיא נמצאת אצלנו כבר 3 שנים . אני חושבת שאהובי ואני נרגענו הרבה יותר.

פיתחנו שיטה שעובדת לנו, פחות או יותר, אני איתה הרי כל היום; אהובי מגיע הביתה ונח. אני משתדלת לתת לו עד שעתיים מנוחה (!). בלילה אני מניקה וחוזרת למיטה, אהובי הוא זה שמרדים אותה. השיטה עובדת עד כדי כך, שאני לא מצליחה להרדים אותה, ברגע שאני מניחה אותה במיטה, הופ, היא פוקחת עיניים. ערן עושה את זה הרבה יותר טוב.

כשהיא מחייכת, שנינו שוכחים את כל הבכי, את הצרחות, את חוסר השינה ופשוט נמסים. היא רואה ושומעת אותנו, היא מגיבה והיא מחזירה אהבה. זה מרגיש שיש אדם שמתקשר איתנו. עכשיו רק לחכות שהיא תתחיל לדבר (אמרו לי בקופ"ח שכשזה יתחיל, אנחנו רק נתפלל שהיא תיסגור את הפה )

היא עדיין לא מוכנה לקחת את המוצץ, מתרגזת כשנותנים לה חלב בבקבוק. כשהיא מתעצבנת, אז גם את השד היא לא מוכנה לקחת (זה קטע חדש מאז החיסונים של גיל חודשיים). יש לי הרבה דילמות לגבי חזרה לעבודה ומוצקים עקב כך.

נראה מה יהיה בארבעה חודשים

-210){v+=2}else{h=(v>9)?v*0.1:0;v*=(v>9)?-0.3:0}}},25);google.rein&&google.rein.push(function(){clearInterval(i);h=0;v=1})},2000)" border=0>