כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אהבתי את העצב בי

הייתה בו תקווה

הייתי חושבת עליך יותר

הייתי זוכרת אותך-

קרוב ומקשיב..

וכמה היה בי לתת לך

אם היית לוקח

אם היית לוקח.. אותי..

רונית שחר(אם היית לוקח)

מידי פעם אני נתקפת במצב רוח נוסטלגי שגורם לי להרהר בעבר. בארועים שהתרחשו, במקומות ספציפיים, באנשים שפגשתי.. אומרים שאף אדם לא עובר לך בחיים ככה סתם, לכל אדם יש מטרה מסויימת..

בזמן האחרון, אני חושבת המון על הגברים שהיו חשובים בחיי. אני לא יודעת למה, אולי בגלל שחזרתי לצאת ואני מנסה להרכיב לי איזה סוג של קשר, משהו נורמלי שלא כ"כ יצא לי לחוות.

את עולם הדייטים, גברים וסקס הכרתי מאוחר מאוד. אפשר להגיד שבגיל 19, קרוב לגיל 20. הבחור הראשון שלי לא היה מישהו שיכלתי להגדיר אותו כחבר שלי, אבל הוא בהחלט היה בחיים שלי בערך מגיל 4. הייתי כזו תמימה בהתחלה, שכשאני נזכרת בסיטואציות שקרו לי עם המין השני אני לא יכולה שלא להסמיק לגמרי, או לחילופין להניד את ראשי בפליאה..

אחרי זה, קצת גדלתי וחשבתי שפיספסתי המון בכל שנות ההתבגרות שהיה לי בהם גשר בשיניים וכל מה שעשיתי היה להסגר באולפן בבי"ס, או להסגר בבית ולראות סרטים. לכן, יחד עם פוקה עשיתי הרבה מאוד שטויות. טוב לא שטויות כמו שקיש עושה, בכ"ז... היא המלכה. אבל שטויות כאלה שאם תשאלו אותי מה השמות של הגברים שנכנסתי איתם למיטה, או אפילו איך הם נראים, אני ממש לא זוכרת...

איפה שהוא בשנה א שלי, במעבר לשנה ב' החלטתי שאני מפסיקה עם המשחקים. שכל מי שאני אכנס למיטה מעתה והלאה- תהיה לו משמעות!

ואני חושבת על זה.. גם עם המתאבד- החבר הראשון שלי (טוב, הוא היה לפני שהגעתי לאונ') והתימני הפלגמט, והמאבטח (איתו אני ממש מצטערת שלא הצליח- היה לנו פוטנציאל) וקומבי.. כמובן קומבי.. לכולם היו לי רגשות, מכולם ניסיתי להוציא משהו קצת יותר, עם אף אחד מהם זה לא הצליח..

אני לא מצטערת על שום דבר. כל אחד מהם לימד אותי משהו על עצמי ועל החיים שלי. אני רק תוהה מה היה קורה אם היה לי בן זוג נורמלי (כמו בדודה, שהתחתנה עם החבר הראשון שלה לפני כמה חודשים), אני תוהה אם עודף הנסיון הזה לא מוביל בעצם לאיזו שהיא דפיקות ריגשית...

וכמה דייטים ובליינדייטים היו לי שלא הצליחו...

מה שכן, אני באמת מנסה לא לאבד תקווה, לנסות להשאר אופטימית ולא להתייאש כמו מיצי (ואז להכניס אחרים לדיכאון שלה).

בקשר לדובוני..

היו לי הרבה ספקות לגביו. לא ידעתי אם אני רוצה אותו או לא, אז יצאתי איתו לדייט שני.

הוא הציע לי שאבוא "לישון" אצלו והוא יחזיר אותי. דבר שמלכתחילה נשמע לא הגיוני ואמרתי לו שאם אנחנו נפגש, הוא יצטרך לעשות את האקסטרה מייל ולהגיע אליי, כי אני לא הולכת להיות כבולה אצלו בלי יכולת לנוע אם אני רוצה (זה מה שקורה כשעדיין אין קושקוש).

אז הוא הגיע.

אני חשקה נפשי בבירה מרפי, אז ישבנו בבולינט. השיחה שלנו הייתה לא משהו וגם הצלחתי להתעצבן על איזה ילד דפוק (בן 17, עאלק ילד) שהרגיז אותי לאללה. באיזה שהוא שלב הוא שאל אותי :"מה את חושבת"? ואני, שרציתי לטבל קצת את השיחה ולעשות את הערב שלנו קצת יותר מעניין, עניתי : "חשבתי כמה זמן ייקח עד שתנשק אותי"..

מה עושים אם מישהי אומרת לכם דבר כזה? מנשקים, נכון?..

אבל הוא התחרפן, התחיל לגמגם, להתנצל, להסביר את עצמו.. אמר שיש מלא אנשים סביבנו ושהוא לא יכול..

זה היה הרגע בו הבנתי, שאנחנו לא נתראה עוד לעולם! שמה שהרגשתי כלפיו היה מן סוג של הכרת תודה על זה שהוא היה מעוניין בי. הגעתי להבנה ביני לביני שממש לא נמשכתי אליו, והחרמנות הבסיסית שלי יכלה להדלק מכל בחורון שהיה מנשק אותי באותו הרגע..

מה עושים? בכל זאת צריך לסיים את הפגישה איכשהו. יצאנו מהמקום והלכנו אליי..

התחרמנו קצת (טוב הרבה )..

זה היה חסר לי. היה לי חסר שמישהו מנשק אותי, מלקק אותי. לחוש שגוף גברי מוחץ אותי. אבל בכל הזמן הזה לא עזבה את ירכתי המוח שלי המחשבה, שמשהו פה לא בסדר, שאנחנו לא אמורים לעשות זאת..

השותפה שלי, שחזרה לדירה קטעה את העניין.

הוא נסע הבייתה ולא התקשר אליי, אפילו, כשאמרתי לו שיעשה את זה כשהוא מגיע, לראות אם הוא הגיע בשלום. כל הזמן הזה חשבתי שחייבים לסיים את כל העסק יפה, כי הוא בכ"ז אחלה בחור ולא מגיע לו סינונים. נסעתי להורים שלי (משם אני כותבת) וחיכיתי לטלפון. כשהוא לא התקשר, אני התקשרתי אליו, אמר שהוא בדרך למשפ' שלו. הוא לא אהב את הטון שלי, כשאמרתי לו שאנחנו צריכים לדבר והבטיח לצלצל אליי כשהוא יתפנה.

עד עכשיו זה לא קרה..

ואני תוהה..

באשכרה הוא "יעלם" לי ויחסוך לי את הצורך לצאת האיש המחורבן?

בסוף אני זו שתצא בסדר, כי אני זו שנזרקה?

פייר..

בחיים לא חשבתי שאני אשמח, ואנשום לרווחה אם בחור יעלם לי פתאום...

אז זה מה שהיה לי עד כה..

יש לי עדכונים נוספים, אבל זה כשאני אחזור כבר לבירה..

שלום לכל אלה שחושבים שהבלוג שלי מסנוור, והגעתם אליי דרך נענע . הייתם חושבים שכשהם מוסיפים את השורה "אשמח אם נענע יקשר אל הקטע הזה בפורטל", הם יכתבו דברים חיוביים ולא ישמיצו לי את הבלוג..

שיהיה שבוע נפלא לכוווולם

פרייה

קומבי התקשר ברגע זה..

הוא טען שהוא בכלל לא ראה שיחה שנכנסה ממני וזה שהוא מתקשר זה בעצם קארמה..

מוזר אה?

אני יודעת שזה מזה מזל רע, אבל סיפרתי לו שסוף סוף חזרתי לצאת (טוב, זה כי הוא הזכיר לי ש"הבטחתי" לו לבוא "לבקר" אותו בדירה החדשה שלו). הוא תיחקר את האמאמא שלי לגביו..

הממ.. מעניין..

כפי שכבר כתבתי, ממש לא בא לי לחשוב על רגשותיו של הגמד- נשבר לי..

ובכן..

ישנתי, אכלתי (מאפין של לחם בננה- טעים טעים טעים) ושתיתי.

עכשיו אני במבט קצת יותר מפוקח ועירני לגבי כל מה שקרה (בערך). חשבתי על כל הדייט שהיה לי אתמול ובחנתי מה באמת אני מרגישה.

אז קודם כל באמת היה לי מאוד נחמד מאוד. הבחור אינטיליגנט, קל לדבר איתו ולפעמים הוא אפילו הצליח להצחיק אותי (כמה שצחקתי עם כל הפלפל וגרעיני הזעתר שהיו לי בשיניים ). אפילו כשנישקתי אותו היה ממש נחמד, הוא לא הרטיב לי את כל הפרצוף כפי שקומבי נהג לעשות וכפי שכבר כתבתי, זה כן הצליח להדליק אותי.

מצד שני, מבחינה חיצונית, הוא ממש אבל ממש לא עושה לי את זה. אני לא יודעת אם זו הכרס, או הגבות, או המשקפיים..

בהחלט נהייתי שיטחית. אני הייתי זו שתמיד אמרה שמראה לא משנה לה.

דיברתי על זה עם נשואה1 (סיפרתי גם למיצי, אבל לא ביקשתי עצות) והיא אמרה שזה מצב קלאסי לדייט שני!

היא טענה שאני ממש נראת זוהרת, שאמנם היה לי באמת שבוע מוצלח, אבל אני הרבה יותר קורנת ממה שהייתי כל השבוע. אפשר לחשוב שהיה לי סקס פרוע (אני לא זוכרת מה זה).

אז חשבתי ואמרתי שנפגוש אותו אם הוא יתקשר. הוא אכן עשה זאת, קצת לפני שנכנסתי לשיעור איטלקית ואמר שהוא לא יכול לפגוש אותי היום, כי מסתבר שיש לו מסיבת פרידה מחבר שלו שטס לחו"ל. האמת, שדיי נשמתי לרווחה, כי יש לי מחר יום עמוס ביותר שמתחיל בשבע בבוקר ומסתיים אחרי 12 בלילה. סגרנו על זה שנדבר מחר ונראה מה אנחנו סוגרים.

אני כבר עכשיו רואה שזו הולכת להיות בעיה. מחר אני עובדת. מחרתיים מיצי רוצה שאני אבוא איתה לקניון. וביום רביעי, חברה של מיצי רוצה לעשות לה מסיבת פרידה לרגל זה שהיא עוזבת את י-ם.

הרגשתי המון ריגשות אשם כלפי קומבי. הרגשתי שניהלתי את כל הסיפור באופן לא מוצלח, אז התקשרתי אליו. רציתי להתעניין איך הוא מרגיש אחרי הניתוחים, רציתי לספר לו שחזרתי לצאת, רציתי להגיד לו שזה לא נכון שאני רוצה שהקשר ביננו יהיה שיטחי, אלא שאני רוצה להעביר אותו לפאזה אחרת.

הוא ניתק לי את הטלפון!!

כל ריגשות האשמה שהיו לי התפוגגו.

הוא נהיה ילדותי יותר ויותר עם השנים. אם הוא לא מסוגל לקבל דחייה כמו שצריך ולדבר איתי באופן בוגר, אז אני לא חייבת לו כלום. אני את שלי עשיתי.

הוא יודע היכן להשיג אותי אם יהיה לו צורך, אני לא הולכת להתאמץ, או לצאת מגידרי עבורו- נגמר..

אמרתי שאם יהיה לי דייט, אז אני אספר עליו.

אז הנה אני מספרת. רק שאני, בניגוד לטכניוניסט, לא נותנת להם מספרים

טוב. אז בסביבות 17 הוא התקשר ודיברנו קצת. אח"כ הוא שאל אם אני רוצה להפגש. עניתי שאם הוא רוצה להגיע, לי אין בעיה.

התקלחתי התלבשתי התאפרתי- נראתי טוב, אם אני יכולה להעיד על עצמי בצניעות

האמת, הייתי חסרת רצון קצת. לא כ"כ התחשק לי לצאת ל"דייט". להיות מקסימה, חמודה ושנונה.

אבל עשיתי זאת.

הגיע הבחורון- קצת נמוך, שמנמן, בהיר...

דפנטלי לא עשה לי את זה. אבל הלכתי במחשבה שכל בן אדם שווה להכרה, והוא יכול להיות ידיד טוב (הכוונה לסנג'ר טוב ).

ישבנו בבית קפה של הסנימטק, הזמנו סלט קטן שהיה מתובל בהמון זעתר ופלפל שחור. דיברנו מלא וצחקנו. באיזה שהוא שלב הלכתי לשירותים, וגיליתי שלתדהמתי הרבה יש לי פלפל על השיניים ..

!!

oh my god...

אח"כ עברנו לבולינט כי אני היללתי את הטעם של הבירה שאני הכי אוהבת, בטעם תירס, ויינשטפן.. אבל הוא לא כ"כ התלהב ממנה.. אז הוא כבר הרשה לעצמו להחזיק לי את היד ולגעת בי קצת. מה שאני תהיתי כל הערב הוא אם אני בכלל אוכל לתת לו לנשק אותי, אם בכלל ואם יהיה מצב כזה.

לפני איזה 15 דק' כבר ממש רציתי ללכת הבייתה וביקשתי ממנו שיחזיר אותי, והוא ממש לא רצה ללכת הביתה. עמדנו בכניסה למעונות ואז הוא נישק אותי..

אלוהים אדירים, כנראה שאני ממש חרמנית, כי זה אשכרה עשה לי משהו. אבל אני לא יודעת אם זה הוא שעשה לי קצת "מדגדג" () או בגלל מגע פיזי כלשהו עם גבר, שכזכור לא היה המון מאוד זמן.

ת'אמת..

אין לי מושג מה אני מרגישה ואם אני בכלל רוצה להיות איתו בקשר רומנטי כלשהו. אני לא רוצה להתפשר כי אני רוצה מישהו (לעצמי וכבנזוג לחתונה). אני מתחילה לקוות שהוא ממש טוב במיטה..

טוב נראה מה יהיה. אולי הוא לא יתקשר והדילמה תפתר. בכל אופן נצטרך להחליט בקרוב..

שיהיה שבוע מקסים

פרייה