טוב, להגיד שילדתי זה לא ממש מדוייק. הילדונת לא עברה בתעלת הלידה, אני לא חויתי כאבים אדירים, קרעים ותפרים שבסופם מרגישות ספי ואני כגיבורות מלחמה.
אבל בכ"ז היא נולדה. היא כאן ושום דבר לא יהיה אותו הדבר יותר.
ב-12 לאוקטובר הלכנו אהובי ואני לביקורת שיגרתית אצל הדוק, שהיה מוטרד יותר מנשים אחרות עקב מיעוט מי שפיר לטענתו. הוא שלח אותנו למיון. עקב העובדה שכבר הייתי במיון בערב כיפור, לא התרגשתי, הייתי בטוחה שגם הפעם ישחררו אותי הביתה. עוד הספקתי להשתולל עם כוכבים מנצנצים על קירות חדרה של ספי, הקטנטונת שיהקה בבטן ואפילו לא הכנו תיק רציני- היינו בסדר.
נסענו יחד עם אמא שלי לרמב"ם, שם- רופאה נטולת עדינות (בלשון המעטה 
) קבעה- הפעלת לידה!!
יומיים אחרי ג'ל ועוד ג'ל, שעות מייגעות ומכאיבות של מוניטור, דקירות ודחיפות בשעות לא שעות הורידו אותי לחדרי הלידה- פיטוצין.
וחיכינו...
וחיכינו...
וחיכינו וחיכינו וחיכינו עוד ועוד..
אהובי ואמא שלי נסעו הביתה, אני סבלתי שעות של שכיבה על צד שמאל ובכ"ז, לידה- אַיִן.
קיבלתי המון המון סמים ואפילו ירדו לי המים (חשבתי שלא שמו לי את הקטטר כמו שצריך).
בשלב מסויים באזור 12 בצהרים של ה-14 לחודש, נכנסו רופא ועוד רופאה, מנהל המחלקה וכמה אחיות ונראו מוטרדים ביותר. הם ראו האטות משתנות בתנועות עובר, זה יחד עם מיעוט מי השפיר שדיברנו עליו מקודם הם אמרו- ניתוח.
אני לא הייתי בפוקוס מכל הסמים, אז הסכמתי. בכלל לא בטוח שאם הייתי במחשבה מופכחת הייתי מסכימה לזה.
אבל זה חלב שנשפך, ב- 14 לאוקטובר, היום בו מיצי חוגגת יום הולדת, התוספת הקטנה למשפחה נשלפה אל העולם, בלי שהיא נושמת לדקה ארוכה
מה אני יכולה להגיד אחרי חודש?
היא סובלת מגזים, לא עושה קקי ואוכלת כל 3 שעות בערך. היא בוכה ולפעמים אני לא מבינה מה היא אומרת.
לפעמים אני מרוטת עצבים ומלאת אהבה כאחד כלפי החבילה הקטנטונת שכ"כ דומה לאבא שלה.
גיליתי על עצמי שאני חרדתית לא קטנה וכ"כ רוצה שהיא לא תסבול.
מחכה לשלב הזה בו היא תחזיק את הראש, תחייך באופן עצמאי ולא תסבול מכאבים.
אני אמא
בבלוג זה
בכל הבלוגים
