זוכרים אותה?
אז עכשיו אני רוצה לדבר על מישהי אחרת.
בעצם כשאני מדברת על מישהי אחרת בעבודה, אני מדברת על מישהי שלא עובדת איתנו יותר, היא עזבה למשהו יותר טוב.
כמובן...
נקודות הייתה בת זוגי לקורס. נחשבנו לזוג הטוב והמוצלח ביותר כיוון שתפסנו מאוד מהר את הדברים והצלחנו לבנות דברים במהירות. מעולם לא טרחתי לספר, שמי שטפס מאוד מהר את העניין הייתה היא, אני פשוט זרמתי איתה.
היא יועדה לתפקיד אחר. היא עבדה סביב השעון- שבתות, חגים ולילות. בעוד אני הלכתי לעבוד בתפקיד מישני משהו. את הערבים העברתי עם אהובי ועם דוקטור who, בלילות ישנו אהובי ואני עם 2 שמיכות נפרדות ומרוחקים, סופי השבוע הוקדשו לרביצה מול הטלוויזיה או עם איזה ספר זבל על כורסת ההפלצות.
כשהיא למדה להיות יועצת מופלאה, הידע שלי הלך ונשכח. כך קרה, כשהסוכן יצא לחופש ואני באמת באמת נתקעתי, התפדחתי לבקש ממנה עזרה ופשוט התפרקתי.
איך? איך אני אבקש עזרה ממישהי שהתחילה איתי בדיוק באותו יום, הייתה בת הבזוג שלי והידע שלי פשוט אפס יחסית אליה?..
הגאווה זה סרט רע ביותר...
אח"כ התרחקנו.
הסיבה העיקרית למרחק זה המיזנטרופיות שלי, דבר שנגרם ע"י הקורפוריישן.
מרחוק צפיתי בה מתמודדת עם כל דבר שנזרק לכיוונה. עושה חייל מבחינה מיקצועית ועוד יותר מבחינה חברתית. מרחוק צפיתי בחיוך שלה מקסים הרבה מאוד מידידיי הגברים לעבודה (שלא לדבר על סיפור עבר של אחיו של אהובי. אבל הס מלהזכיר זאת כאן).
מרחוק צפיתי בה ביום בו היא עזבה- ללימודים, לאוניברסיטה העברית. למקום בו הייתי נותנת ידיים ורגליים כדי לחזור כרגע, לחזור לגיל 22 ולשנים הראשונות של התואר.
למה חשבתי על נקודות היום?
היא באה לבקר היום בעבודה. כולה שמש ומפזרת חיוכים. היא כ"כ מרוצה וממש נהדר לה. היא באה לבקר את חבריה לצוות הקודם ואני.. אני צפיתי בה מרחוק.
הגאווה זה אולי סרט רע. אבל תשמעו לי, הקנאה זה דבר גרוע פי מיליון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
