כשהייתי בת 15 וחצי (וקצת יותר) טסתי פעם ראשונה לחו"ל.
טסתי לאנגליה!
לפחות 3 שנים לפני, נידנדתי להורים שלי שאני רוצה לנסוע לסאמר סקול. לכל סוכנות נסיעות שנכנסתי אליה כל קיץ (הייתה תקופה שההורים שלי היו טיילים לא קטנים) היה ריח כזה מרגש, של דפוס וניירות קשיחים ושל שדה תעופה. הייתי גומזת את החוברות בשקיקה שכזו ומפנטזת על האירופאים החתיכים ועל קיימברידג' הנהדרת. במה רוחי בניתי לי סיפור (כמו בשיר של גלי עטרי) ומה שהיה קורה לי בו...
פינטזתי שאני מגיעה למשפחה אנגלית עשירה, כאלה שהם ממשפחת המלוכה, הבן שלהם נראה כמו שהנסיך וויליאם נראה היום, כולם נורא אוהבים אותי ואחרי הרבה תלאות אני מגיעה לשמחה ולנחלה.
נכון שאחרי פנטזיה כזו, נראה שמרפי יפעיל את כוחותיו המופלאים , נכון?
ובכן...
בקיץ של 94 אבא שלי הגיע עם ברושואר כלשהו שהוא קיבל מחברה לעבודה ועליו והיו פרטים על סאמר סקול באנגליה.
אמנם.. זה לא היה בקיימברידג'.
אמנם.. זה היה בתנאי פנימייה ולא אצל משפחה בריטית.
אולם, אני לא נתתי לדבר קטן שכזה להפריע לצרחות האושר והגיל הרב שמילאו אותי, אחרי כ"כ הרבה שנים (נכון מפתיע שבגילאים קטנים יותר כל שנה נראית לפחות כמו חמש?) המשאלה המשאלתית ביותר שלי מתגשמת.
השמחה עועממה קלות כשהלכתי לפגישת חבר'ה וראיתי שאני הכי מבוגרת מכולם, תרתי משמע. כל הילדים שם היו הרבה יותר קטנים ממני באופן משמעותי, הילדה הכי קטנה שם הייתה בזמנו בת פחות מ-12. (היום היא צריכה להיות בגיל 25 בערך, איזה קטע). חשבתי ששוב, לא יהיו לי חברים.
הנחיתה בהית'רו הייתה משמעותית עבורי. העובדה שהילדים הקטנים הללו נתמכו רק בי והייתי עבורם אלילה הייתה משמעותית עבורי. העובדה שנחשבתי "מלכת הכיתה" גם בקרב הקבוצות האחרות שהיו שם (גרמנים [חברים טובים], צרפתים, איטלים, ספרדים, צ'כים [חתיכים] ואפילו המוני יפנים [מושי מושי]) הייתה משמעותית עבורי. העובדה שלא בכיתי שם אפילו לא פעם אחת, העובדה שלא הציקו לי אפילו פעם אחת, העובדה שהתאהבתי אהבת נעורים שם פעם ראשונה- כל אלה, היו מאוד משמעותיים עבורי..
פעם אמרתי לחברה שלי, בבלוג הזה היא נקראה נשואה2, שלא התנהגתי כמו עצמי באותו הקיץ. היא טענה שלהפך, הייתי לחלוטין עצמי בקיץ ההוא- זה שחיי היום יום הם אלה שלא נותנים לי להתבטא. היא יודעת, היא הכירה אותי מגיל 8.
זה היה הקיץ הכי טוב שהיה לי איי פעם בחיים שלי! באמצע ביקור בעיר באת', בין הסתכלות על הקתדרלה של העיר לבין התבוננות במופעים, נדרתי לעצמי כשאני אהיה גדולה, אני אעבור לגור באנגליה.
היום 14 שנים אחרי, אני עדיין חושבת על המידרחוב בבאת', על המוזיאון באוקספורד, על פיקדלי שבמרכז לונדון על המדריכים בקאמפ, על המשחקים על כל הכיף ונזכרת בערגה.
אני יושבת במרכז דאון טאון טבריה וחושבת על אנגליה..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
