כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

בעודי מקשיבה לתוכניתו המצויינת של אהובי, אני מחייכת- הוא מתרגש מאוד...

חשבתי לכתוב פוסט כי עלתה בי מחשבה.

על זה בדיוק הפוסט- על המחשבות שלי.

שמתי לב, שיש לי נטייה לחשוב המון (לעיתים זה לא לטובה). אני עושה את זה גם עם אנשים נמצאים סביבי. מה שקורה זה שהמחשבות רצות בראש שלי,אבל אני אומרת רק את השורה האחרונה של המשפט, או המסקנה שהגעתי אליה בעקבות המחשבה. אז אנשים מסתכלים עליי ותוהים מה נסגר עם אמא שלי ומה בדיוק אני רוצה מהם.

אני אתן לכם דוגמא:

  אני מסיימת לעבוד בשבע בערב ואני אפגוש את אהובי רק באזור 10 בלילה, במקרה הטוב. אנחנו נוסעים לצפון- הולכים להצביע. הצעתי ואהובי הסכים,  שאני אביא לו משהו לאכול, כיוון שהוא באוני' מצאת החמה ועד צאת הנשמה.אבל, לא נשאר לי בדירה כלום. לכן, אני אעבור בארומה ואקנה סנדביץ'.

המחליפה שלי בעבודה הסתכלה עליי ואמרה: וואלה? מה גרם לך להביא את זה?

  נורית הזו- חתיכת בת זונה. בגללה, כל עניין המתנה לבוס התעכב ויצא מעפן. מה גם שאני הייתי צריכה ללכת לחפש מתנה לבד. יתרה מזאת, היא עשתה כ"כ הרבה רעש שהברביקיו המחלקתי יוצא בזמן לא טוב (מעניין לי ת'תחת גמר בכדורסל של הפועל י-ם) ובסוף היא השתינה עליי בקשת ולא הגיעה בכלל לברביקיו. איזה כיף שבזמן שהייתי אמורה לכתו באת השיבוץ של הבנות הייתי לא אובייקטיבית וזה גרם לי להרגיש כ"כ טוב- נורית הזו בת זונה!!

העניין, הוא שאת המחשבה האחרונה שהדגמתי כאן, אמרתי בקול רם מידי, איי אילו חברות שלה שמעו את זה

(אעלק אופס...)

את ערן זה ממש מצחיק. פתאום אני אומרת משהו שלא קשור למה שדיברנו או עשינו לפני. והוא שואל אותי- "שוב חשבת"?

ואני טוענת בכלל, שלחשוב זה לא בריא- אני חושבת שזה מזיק..

;)

תקשיבו לתוכנית של אהובי- כל יום שני ב-21 בערב..

להיות לגמרי מאושרים זה להרגיש ממש טוב גם כשלא ממש סגורים על העתיד שלנו. גם כשהעבר לפעמים לא מניח לנו. וגם כשיש בעיות שדורשות פיתרון דיי מיידי. אז יש לי בעיות כספיות ויש לי בעיה קלה עם סיום התואר (נו, מה חדש?). יש לי בעיות קוסמטיות ובריאותיות קלות. אבל, היה לי את סוף השבוע הנפלא ביותר שהיה לי איי פעם. היה פשוט נהדר.

לא כתבתי על היום הולדת של אהובי, כי דיי הרסתי לו אותו. לא אהבתי את החברים שלו, אפילו שקרמיט הצפרדע אירחה לי חברה בפאב. אבל זו לא הנק' עליה אני רוצה לכתוב- אני רק אומר שיצאנו מחוזקים מהטלטלה ואני חוויתי רגע קל של חרדה. יותר, אפטר אפקט.

ביום שישי, אהובי החליט שהוא השף המתלבש והתחיל להקפיץ מטעמים במטבח. הוא לא נתן לי לטעום, לעזור ויתרה מזאת, הסתלבט על הספר האיכותי שקראתי. אחרי האוכל היינו כ"כ עייפים שפשוט נרדמנו. ביום שבת קמנו (לא מדוייק, כי אהובי קם עם קריאת התרגול (המנייאק) של החמולה שגרה במתחם המעונות) והחלטנו שצריך ללכת לטייל.

אולם...

לפני שיצאנו, אהובי החליט שהוא ממש, אבל ממש חייב ליישם מאמר כלשהו שהוא קרא ב- Ynet (נראה לכם שתקבלו את הלינק?..). אני רוצה לציין שאין הרבה דברים שהוא לא עשה לבד, דרך האינטואיציה שלו (גאון, האיש פשוט גאון). יתרה מזאת, הרגשתי תחושות שלא הרגשתי מעולם. לפי דעתי, שותפתי החדשה לדירה, או רוצה לרצוח אותי, או מתקשרת לחבר שלה בדחיפות- שגם ילמד דבר או שניים מהאינטרנט..

התלבטנו בין לטרון, אבו גוש ובסוף החלטנו לנסוע למערות של בית גוברין. היה נפלא! לקחנו את בריג'יט (המצלמה הדיגיטלית למי שלא זוכר), בקבוק מים, העמסנו את צ'רלי ונסענו. אהובי לא הפסיק לצחוק על הפקידה שהראתה לנו איפה נמצא האמפּיתיאטרון במקום ואני לא הצלחתי לא להסתלבט על אלו (מעדה מסויימת- רמז, אותה עדה של האקס הפלגמט שלי מפעם) שהיו משוכנעים בוודאות שהכתב הפיניקי על הקירות במערת הצידונים הוא כתב לטיני. (גילוי נאות, אני חשבתי שהוא יווני, אבל אהובי הגאון אמר לי שהיוונים גזרו את השפה שלהם מהפיניקית- נורא דומה). ניכנסנו לכל המערות ובכולן מצאתי את הנקודות החשוכות ביותר, שלחתי יד לאיי אלו אזורים ושאלתי את אהובי את שאלת הכותרת..

היה נפלא, גם כשגיליתי ששכחתי את הארנק שלי בבית ולכן לא עצרנו בשום מקום (מזלנו הרב שלא עצרה אותנו אף ניידת בדרך- אני ידועה בנהיגת לונה פארק שלי). גם כשקראו בקריזה בפעם הרביעית, שסוגרים את הגן, אז צריך לצאת. וגם כשהגיע הזמן, לצערי המאוד רב, להוריד את אהובי בחדר שלו ולסוע אט לעבודה.

וכך-

חגגנו חודשיים לזוגיות.

קולולולולולולולולולולולולו

יום הולדת שמח!!

יום הולדת שמח!!

יום הולדת שמח!!

תיכנסו לבלוג של האדם הכי מדהים שיצא לי לפגוש איי פעם בעולם כולו ותאחלו לו גם קולולולו...

(אף אחד לא אמר שבתוך תוכי, אני לא פקא3ה מצוייה)

יש דבר שאני נוטה לעשות כשאני עם אהובי- להציק.

זה בדר"כ נובע מקוצים בישבן. מלבד העובדה שנגמר לי מלהיות בי-ם, סיימתי (בערך,אבל ממש בערך) את התואר, אז אני לא עושה יותר מידי, זה בניגוד לאהובי שעסוק ברדיו, תרגילי גאו-כרטוכרפיה (זה בהנחה שכתבתי את המילה נכון, אני מאוד מסופקת) ולהעניק לי צומי (למרות הכל) ועוד..

זה התחיל ב"בוא ניסע לאמסטרדם, במרץ יש שם פריחה של צבעונים". אח"כ, זה היה אנגליה- לשם אני לא צריכה מקום או זמן ספציפי, אני מוכנה לנסוע בכל מצב". שבוע שעבר, עשיתי בוא נשים אצבע באטלס ונראה איפה יוצא..

יצא לי בים.

לפני יומיים אפילו התפשרתי על אילת, רק לנסוע..

האחת של הזכירה שרציתי נורא לנסוע לאירלנד שנה שעברה (בספטמבר האמת), אבל כי היה כבר קר, שינינו כיוון ונסענו לרוסיה. היא הציעה, או שאני הצעתי- מי זוכר, שנעשה מעשה בדודה דוגמנית ואחיה וניסע ארבעתנו ביחד לאירלנד. רעיון חביב, למרות שאני בטוחה שהיא שכחה כבר שדיברנו על זה. מלבד זאת, אם היא תכריח את כולנו לאכול אצות כל הטיול, יהיה אסון.

אתמול ראיתי שהאוניברסיטה גבתה ממני 1700 שקל..

חשכו עיני, על מה היא לקחה כ"כ הרבה כסף? שכר לימוד סיימתי לשלם כבר מזמן ואני הרי לא סטו' יותר. דבר שהביא אותי למסקנה- שכר מעונות.

וזה פאקינג אבסורד!!!

אני יודעת שעברתי לחדר בודד וזה קצת יותר יקר, אבל בחישוב יוצא שהאוני' לקחה ממני: 360 דולר!!

אפילו מיצי, שמחפשת דירה במרכז בת"א, לא משלמת כ"כ הרבה כסף. היא מגיעה גג לאזור ה-330. זה הרתיח אותי, באמצע משמרת לילה עלה לי כל לחץ דם.  אם הייתי עוברת לדירה לא הייתי משלמת כ"כ הרבה כסף. זה מרגיז אותי מחדש, כשאני חושבת על זה עוד פעם. אני לא מזכירה את הביטוח שיש לי לשלם בתחילת חודש הבא. יתרה מזאת, לא יהיה טיול למחוזות הגינס בקרוב, לצערי..

התפטרתי מהעבודה וסיימתי ללמוד ופעם ראשונה נראה לי מאז גיל 21- אני מרוששת.