כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

פעם, אני אדע להתעסק עם HTML ואז העיצוב של הבלוג שלי יהיה מדהים ביופיו. בנתיים, במסגרת המצב הנתון, אני מתפשרת על מה שיש. מה דעתכם? בטח תגידו שהצבע מסנוור. אם זה באמת ככה, תתמקדו בתמונות ולא בצבעים.  אגב, זו אני בחתונה בתמונה שבה אני נראית כמו פרה הולנדית. מכיוון שאני רומנייה, שמתי כאן בקמצנות רק את החלקים החשובים.

אז מה חדש?

איך עבר החופש? מי יצא מעבדות לחירות בסיני? (פרדוקס בהתגלמותו).

לא נטשתי, למרות שהמחשבות לעשות את זה חזקות עכשיו יותר מפעם. הייתי בבית של ההורים וקצת בבית של אחגדול ואישתו בחיפה. עשיתי קניות וגיליתי שעליתי במשקל.

סה"כ היה ממש כיף בצפון. ממש לא התחשק לי לחזור, בטח שלא לעבודה- תנחשו איפה אני עכשיו??

הקפאתי את המנוי המאוד טרי שיש לי באתר ההוא. מעולם לא הרגשתי שאני שלמה עם ההרשמה הזו. מעולם לא נפתרתי באמת מכל החסכים הפסיכולוגיים שהיו לי לגבי המצאות באתר הכרויות. החוויה היחידה שיש לי ממנו היא דווקא "חיובית", בערך. אבל, זה לא זמן טוב. אני לא יכולה לחפש לעצמי עכשיו בחורון, אני לא יכולה לגרום למישהו שיאהב אותי, כשאני לא כ"כ בטוחה שאני אוהבת את עצמי כרגע. זה מתבטא בהרבה מאוד דברים:

אני עמוסה עם הלימודים והעבודה

אני מנסה לחזור לתהליך ההרזייה שלי

אני משתדלת להיות נחמדה יותר לאנשים.

אני לא יכולה להשקיע באף אחד כרגע, לא לפני שאני אשקיע בעצמי. 

זה מעניין ואף אירוני. היום אבל בדיוק היום לפני שנה, נרשמתי לש.מ. הייתה בי הרבה תקווה ומוטיבציה- ירדתי 13 קילו שמהם העלתי בחזרה 8.  

אני תוהה למה עשיתי את זה.. למה הפסקתי את הכל? הייתי בדרך הנכונה ביותר, הייתה לי כ"כ הרבה מוטיבציה, הייתי על גג העולם, הייתי פשוט מאושרת.

לתרץ את זה ביצר הרס עצמי שיש בי?

לתרץ את זה בחוסר יכולת להתמיד במשהו?

לא רוצה לתרץ!! הפסקתי, עליתי ואני חוזרת. תמיד בתקופה הזו של מאי (החודש השנוא עליי ביותר) אני חושבת קצת יותר. עונות השנה מתחלפות, הקיץ האהוב שלי מגיע ולי יש רצון לשינויים.

אני עומדת בפני שינויים גדולים מאוד ומרחיקי לכת. חייבת לחזור לעצמי, כך לפחות אני לא מרגישה שאני אהיה "שלמה" רק אם יהיה איתי מישהו. אני יודעת שאני בן אדם גם אם אני עם עצמי.

חודש חדש מתחיל- מחר יום הפועל! (גם אם הוא כבר לא מצויין יותר בשום מקום).

אני זוכרת שהייתי קטנה, אמא שלי הייתה לוקחת אותי כל שנה לת"א באחד במאי לצעדה גדולה. בשבילי אז זה נראה כמו מסע גדול, רחוק ומרגש. הייתי אוכלת צמר גפן מתוק ומקבלת הרבה סטיקרים וחולצות של מפלגת העבודה ושל בנק הפועלים.

חבל שאין את זה יותר היום, מה גם שאני כבר לא בת 7..

מעניין אם גוגל יעשו משהו עם זה

טוב, אז- חג מופלטות שני שמח לכלום. אני אהיה בעבודה, אבל דיר באלק- לעשות חיים, שומעים?!? 

פרייה

החלטתי שאין לי מה להפסיד.

עם הדברים שאמא שלי אמרה לי שמנקרים לי בירכתיי המוח, החלטתי להפגש איתו שוב. לתת לעניין צ'אנס נוסף כמו שעשיתי עם דובוני. אבל, כנראה שלא ממש נתתי לכל הסיפור צ'אנס. בצער רב, אני חייבת להודות שכנראה החלטתי עוד מלפני כן שלסיפור אין עתיד, אחרת הייתי מנסה להסתכל על הכל בצורה ממש אובייקטיבית ומנסה להנות מהזמן ביחד במקום להסתכל כל כמה דקות על השעון ולייחל שהזמן יעבור.

אני לא יודעת למה משכתי את כל העניין. בחור אחד אמר לי פעם שאין מה למשוך משהו שמההתחלה אין את הניצוץ הזה, הוא לא יופיע מאוחר יותר, מנסיון. וכל מה שיכלתי לחשוב עליו הוא..

אם אני חושבת שהסמסים שהוא שולח לי טיפשיים.

אם אני מסננת את שיחות הטלפון שלו, כי אני לא ממש מצפה בקוצר רוח לדבר איתו.

אם הוא מנשק אותי ואני מרגישה פשוט כלום, אז כנראה שזה לא זה..

כל הערב ניסיתי לחשוב איך אני חותכת את הסיפור בצורה מכובדת. בסוף זה יצא לי כ"כ קלאמזי. הוא אמר לי: "תתקשרי אליי מחר כשתתעוררי נראה מה נעשה ביחד?" ואני עניתי לו: "זה לא זורם לי כל העסק".

התחלתי לגמגם והסתכלתי לעצמי על ידיים. 

הוא התנהג בשיא הטיבעיות ואמר שזה בסדר. לא עושים שום דבר בכוח ואם אני רוצה, יש לי את מס' הטלפון שלו. נתתי לו נשיקה ויצאתי מהרכב.

הרגשתי הכי גרוע שבעולם!!

לא ניהלתי את העסק כמו שצריך ויצאתי הבחורה הכי לא סגורה על עצמה שקיימת- רגע אחד קופצת, צוחקת ומנשקת וברגע השני אומרת שהיא לא מעוניינת.

חשבתי להרים לו  טלפון ולהתנצל, על הצורה הגרועה בה הסיפור נגמר אתמול, מה אתם חושבים? כדאי?

טוענים שזמן מרפא את הכל. אז טוענים. בדר"כ זה נכון, אבל קרה לכם פעם מקרה שהזמן לא הצליח להשכיח? קרה לכם משהו עם מישהו או מישהי שהזמן לא עמעם את הרצון ל"נקמה" ולא התפוגג?

לי זה קרה.

אני לא מתחרטת על אף אינטרקציה שהייתה לי עם אף גבר, בשום צורה. אני לא בחורה שנוטה לבכות על חלב שנשפך (בדר"כ), מלבד על המקרה שקרה לי עם שכן (במילעל).

את כל חייו העביר שכן 4 קומות מעל הבית של ההורים שלי בצפון וכל הקיום שלו עבורי בתק" בי"ס והתיכון היה לא מורגש- אני לא התיייחסתי אליו והוא לא ידע שאני קיימת. למרות שזמן מה אח"כ, אחרי כל הסיפור ביננו, נשואה2 תמיד אמרה לי "וואו, כאילו שכן, זה משהו לא מושג, איזה קטע שאת בקשר איתו, כל התיכון חשבנו שהוא כזה חתיך".. מי שהכניסה אותו לחיי הייתה יקירתי משכבר הימים, פוֹקָה. היא הסתובבה עם החברה' שלו ואני לא סבלתי אותם, אולם בלית ברירה, גם אני הייתי שם- קליקות, אתם יודעים (אצלי כל החיים מתבטאים בקליקות, לצערי הרב).

שכן (במילעל) נראה שהוא תמיד שמח לראות אותי (אז עוד לא הייתי מודעת לקיום הפאם פאטלי שבתוכי ). הוא אהב לדבר. עם פוקה הוא היה מדבר על אורגיות וזיונים ואתי הוא דיבר על לימודים, פוליטיקה, צבא, שאיפות וכו' וכו'.. אין צורך לציין מי מבין שתינו נהנתה יותר (רמז- לא אני). היינו ידידים טובים ועם הזמן התקרבנו יותר ויותר.

אני זוכרת מתי הכל נהרס, בשבועות 2000 (קצת אחרי שקובי נהרג). הוא עבר לגור באיזור נתניה והזמין אותי אליו. כשנסעתי, הייתה לי תחושה שמשהו מהסוג "האחר" עומד להתרחש ביננו, אבל קברתי אותה עמוק עמוק בפנים. הרבה יותר עמוק ממה שנראה לכם עכשיו, עמוק! טוב מספיק עמוק.

הערב הזה היה כזה קסום: יין, קטורת ונשיקות מדהימות...

פה זה נעצר!

אני מתכוונת שמכאן הכל רק הדרדר. היה כ"כ גרוע, אני באמת לא יודעת איך ולמה העברתי איתו לילה שלם.

העניין ביננו לא הסתיים כאן, אמרתי לו שהדבר שהכי אהבתי אצלו היו הנשיקות ונפגשנו שוב. ההרגשה הייתה כ"כ מוזרה, לי היה נראה תמיד שפוקה רצתה אותו כ"כ הרבה זמן (היא מעולם לא אמרה לי על זה מילה) ובסוף אני הייתי זו שעשתה אותו. כל העניין ביננו היה רבולושן אחד גדול, ז"א, אני.. הוא רצה אותי. אבל זכרונות ערב הנפל לא הרפו ממני, ע"כ כל העניין נחתך ונעלמנו אחד לשניה. טוב נו, קצת קשה להעלם כשמהחלון שלך אתה רואה אותי יושבת במרפסת, אבל כל פעם שהוא היה מציץ מהחלון ושם לב שראיתי אותו עושה את זה, הווא היה עושה 180 מעלות אחורה.

למה העלתי אותו בכלל?

כי בתוך תוכי, יש לי משאלה ילדותית שהוא יראה אותי, כשאני כוסית, בלונדינית ומהממת (לדבר שהוא לא נכון) ושהוא ירצה אותי (שוב).אני יודעת מה מדליק אותו ומה הטעם שלו. וגם בגלל שאבאמא היו בחתונה יחד עם ההורים שלו והם מאוד אוהבים אותי, בעיקר אבא שלו, ושאלו עליי המון. הם סיפרו שהוא לבד כבר הרבה זמן ושאלו מה קורה איתי, למה נעלמתי מהחיים שלהם (דה, תשאלו את הבן המתוסבך שלכם..). לא יכלתי שלא לחוש שנעשה כאן צדק פואטי- הוא תיסבך את עצמו נורא, נכנס לסרטים יש מאין, אני באמת שלא יודעת למה. היום, עו"ד מצטיין מאוד ומצליח, פשוט בודד (מואאאאאההההה)

מה שמזכיר לי, אם כבר בעבר אנחנו עוסקים, שראית יאתמול מישהו שהיה לי קראש רציני עליו ובגללו קרה כל מה שקרה עם התימני. לא ראיתי אותו זמן רב, אבל לא יכלתי שלא להבחין שהוא מחבק בלונדה מתולתלת וגבוהה (מישהו אמר פה רפליקה?) באמת שאין לי כוח לכתוב את כל מה שקרה איתו, לא מעניין. אבל לא יכלתי שלא לשים לב, לבחינה המדוקדקת שלי, שהוא עשה. אדיוט נבוב

אולי לחזור קצת להווה??

אז כן, היה לי דייט. לא, אני לא יודעת מה התחושות שלי לגביו.

אמא שלי הייתה אצל רב שאמר לה להגיד לי לא לפסול ישר. אני אמנם בחורה שנותנת צ'אנס שני תמיד, ולכל בחור (לפעמים לא בחוכמה יתרה, כפי שידוע). אבל השאלה כאן..

בכל מחיר???

אין לי תשובות. הוא ממש התלהב ממני אתמול. הוא ניסה לנשק אותי נורא מהר, דיי על ההתחלה ואני עצרתי אותו (דה ז'ה וו קומבי). אני פשוט לא בטוחה, אני לא יודעת..

אני הולכת להתעסק באירגונים אחרונים של הסדר.

חג שמח לכולם

פרייה

יודעים עם מי דיברתי היום?

(כל מי שמכיר אותי מפעם. כשחושבים על זה, איפה אדם? איפה הבסטר? נעלמו כולם..)

אז מי שמכיר את הבלוג שלי מההתחלה (ז"א, רק קרמבו גרין) ינחש מייד שאני מתכוונת לטכניוניסט , המגיב והמנוי הראשון שלי. אני לא מקשרת, כיוון שהיום הוא נמצא כמרחק שנות אור מישרא והוא לא מעדכן יותר. נראה שהוא מצא, פחות או יותר, שלווה. גם הוא פתח את הבלוג שלו בשביל לחקור את עצמו (כמוני), עבר דרך חתחתים כדי למצוא את האחת. עכשיו הוא עם בחורה, כבר 4 חודשים שהוא הכיר אגב, בקופידון. האהבה פורחת (טפו טפו) ומאז שהוא עזב את המרשתת, החיים התמתנו לו קצת. זה לא שהוא לומד עכשיו פחות ומתבכיין על הלימודים פחות , אבל כאמור, נראה שהוא נרגע קצת.

ואני חושבת..

אני לא מאמינה בלהאט את הקצב. כל מי שמכיר אותי יודע שאני חיה באקסטרים אבל, בעטיו ובגללו עשיתי או לא עשיתי דברים רבים במחשב הזה. בכ"ז, הוא היה הבחור הראשון מישראבלוג שנפגשתי איתו, באופן אפלטוני לחלוטין (לא מוצאת את הפוסט שכתבתי על הפגישה הזו). אז כמובן, שגם השיחה הזו הכניסה אותי להרהורים.

נראה לי שלקחתי את כל הסיפור של בלוגרים ודייטים קשה מידי. נכון, הכרתי מישהו מישראבלוג ואין מה לעשות, נפגעתי ממנו (לא משנה כמה הכחשה תהיה, היינו מספיק זמן יחדיו בשביל הקשרות ריגשית כלשהיא), אז פסלתי את כולם!

זה ידוע שאינטרנט זה חתול בשק. לא יודעים על מה נופלים, התרוממות הרוח יכולה להיות כזו גדולה והאכזבה לעומת זאת כ"כ מרה. (תארו לכם איך הרגשתי כשסוף סוף ראיתי איך נראה גרגמל- יאמי  ) ישרא לא שונה מצ'טים ומאתרי הכרויות במובן הזה. ההבדל היחיד והגדול מכולם, שכאן אנשים יודעים את מה שבוחרים לספר להם. הבלוג יכול להיות אישי, כמו שהבלוג של הטכניוניסט ושלי היו, ויכול להיות סיפורי חארטה, כמו של צונזר (פה היה שם של מישהו, אבל הוא נעלב, אז הורדתי אותו) אני לא חושבת שבבחירה שלי הייתי לא בררנית. הבחור שהיה איתי לתקופה מסויימת, היה בחור איכותי, אם כי מתוסבך ועם המון בעיות, אבל זה כבר לא העסק שלי יותר.

יכול להיות שאני אצליח לתקשר עם מישהו נוסף כאן. יכול מאוד להיות שזה כבר לא יקרה יותר. אבל, החלטתי שאני לא פוסלת על סמך מקרה נפל אחד שהיה לי- הכל פתוח והשמים (הוירטואליים) הם הגבול..

*** רק נקודה אחת קטנה: אני לא בונה על ישרא בלוג שיהיה הצינור שלי להכרת גברים. ממש, אבל ממש לא..

אני באמת במחסום כתיבתי. אני משועממת ומשעממת את הסביבה ואת עצמי. כמה כבר אפשר להתעסק בעצמי עצמי עצמי? כמה כבר אפשר לנתח דברים שהם פאסה?

כמה עוד אני אלחם בברחשים שחודרים לי דרך הרשת בחלון?

כמה זיתים אני אצטרך לאכול בשביל שיהיה לי פקק בקיבה (נוט טו מייסלף: טלי, יא חתיכת מפגרת. את הניסויים המדעיים תשאירי לתומס אדיסון, גם ככה הוא היה חתיכת גנב המצאות קטן).

מה שכן, אני נוסעת לצפון מחר, לעשות סדר עם אבאמא ועם אח גדול וצמודתו. אני חושבת, אבל לא לגמרי בטוחה, שיש דייט מחר.

השאלה הגדולה היא, להזדיין או לא להזדיין?

גם ככה נורא משעמם לי. השיחות ביננו לא משהו, דחיל ראבק אנחנו מדברים על אנטי וירוס למחשב כי אין לו שום שאלות לשאול אותי. נראה לי שהוא כ"כ משופשף בעניין הזה של פגישות עיוורות, שכל ההתרגשות והפרפרים בבטן פשוט התפוגגו להם. זה כ"כ עצוב. יש לי הרגשה שבגלל זה, ברור שהדייט לא יהיה מוצלח והוא יחפש בחורה אחרת מהמגוון הרחב שיש לו שם ברשת לפנות אליה. ואותה רוטינה תחזור על עצמה. באסה לא?

כפרה סיפרה לי על איזו חברה שהייתה לה פעם, שבשדה התעופה התבייתה על איזה מישהו, כנראה ידעה מי הוא. היא הזדיינה איתו בשירותים ונכנסה להריון. הבחורה הזו, לא יכלה לשמור את הרגליים שלה סגורות, היא כ"כ שרמוטה, שהיא ניסתה להתחיל אפילו עם דוד של כפרה (בן 50 משופם ונשוי). מובן שאותו בחור נפל בפח והם התחתנו. לפני כחודש נולד הילד. הסבתא מטפלת בו והשרמוטה עושה שבועיים בנתניה שבועיים בפריז, כיוון שלמשפחה של בועלה יש עסק מאוד משגשג בצרפת. עתה, כל הזיונים, כל ההשתרמטויות נעלמו כלא היו-היא אשת איש והיא לומדת לנהל את העסק בצרפת..

כפרה ואני ישבנו יחדיו ותהינו, האם צריך לפתוח את הרגליים לכל מי שקיים ואולי לנסות לתפוס בן של איזה ג. יפית אחד, לדוגמא?

האם גברים באמת מעדיפים סתומות? ושרמוטות?..

כנראה שאני אצטרך להשאר עם התהיה הזו.

שיהיה לכולם חג שמח וכשר  או שלא...

פרייה