כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

ביום שישי שעבר הצלחתי לסחוב את אהובי לפגישת היכרות של ש.מ.

עקב שמיעה מרובה שלי וזלזול מרובה בזה מצד אהובי, החלטנו לנסות ללכת עפ"י שיטת הנק' בעצמנו. רצינו לראות אם אנחנו יכולים להיות קב' התמיכה אחד של השניה.

ביום שבת נשקלנו- לכל אחד נהיה שחור בעיניים כשהוא/היא רא/תה את המשקל.

היה לא רע.

לי היו מידי פעם פנטזיות על קוראסונים ועל פסטה אלפרדו (אני בכלל אוהבת סלסה רוזה, אני מכינה את זה אגדי). ואילו אהובי לא הצליח להגיע למכסת הנק' שלו, אלא אם הוא אכל גלידה עתירת קלוריות. יחד עם זה, הלכנו להתעמל כמה פעמים השבוע והיה בהחלט לא רע.

היה לא רע כשהתעוררנו היום בבוקר, אחרי שבוע. נשקלנו וגילינו שאני ירדתי 2 קילוגרמים שלמים ואילו אהובי, 3...

(מניאק)

אנחנו מסתדרים עם זה דיי טוב, מי היה מאמין. אני מניחה שעד ספטמבר+ איטליה, זה בהנחה ונמשיך עם זה כמו השבוע. אני אראה לא רע בכלל בתמונות מול הפיאצות בפירנצה..

(פנטזיות... חלומות...)

השבוע נכנסתי חזק לענייני העבודות סיום שלי.

יש לי תיכנוני תואר שני באיי אילו מקומות (בפוסט אחר) ואני צריכה לסיים ולסגור כבר את התואר. מצד שני, באזור חיפושי העבודה, אין שום שינוי- אין ליעבודה ואין לי כסף.

למי שתהה..

עברו 3 חודשים מצויינים. הסקס מצויין, התקשורת מצויינת. ואנחנו נהנים המון.

שבוע טוב לכולם

אנשים מסתובבים לי בראש, העבר וההווה שלי מתערבבים אחד בשני ואני לא יכולה להרדם.

קצת התפלאתי שהפוסט על כפרה ומפעלה זכה לתגובות מעטות ביותר. אבל נו מילא, אני מניחה שלכל אחד יש את אלה שהוא אהב יותר ואת אלה שפחות. מוזר, דווקא קיבלתי עליו מחמאות.

אני טכנולוגית נורא!

יש לי 5 תאי דואר אלקטרוניים, 2 שמות משתמשים במסנגר ומספר 1באיי סי קיו. מאז שהכרתי את אהובי בצורה קצת יותר עמוקה, הדברים הצטמצמו לשם אחד במסנג'ית וב-2 אימיילים בלבד- אחד לוירטואליה ואחד לראלייה. לפני חודשיים בערך שלחתי מייל ברשימת תפוצה לאלה שהיו בשם לא משתמשים בו על המסנג' החדש. היו שהוסיפו אותי, היו שמחקו והיו שיצרו איתי קשר רק היום....

לא, אני לא מדברת על הדרדס המרוקני שגר בלוד הקרוי קומבי. אלא, על אישור למסנג'ר שבא מכיוון נשואה2...

זה היה בשבילי שוק גדול ביותר.

הכללתי אותה כחלק מהעולם הישן שלי. עולם בו אנשים חתכו ממני בצורה מסריחה, מבלי שהבנתי מה קרה. מלבד העובדה שהיא חזרה בתשובה והעולם המשותף שהיה בין שתינו התפוגג. דיברנו קרוב ל-35 דקות. היא רצתה לדעת על הלימודים שלי (סוף סוף הסתיימו), על הניידות שלי (צ'רלי המהממת), סיפרתי לה שסוף סוף אני יוצאת עם מישהו (אהוב יקר). הכי חשוב, הייתה שלווה...

כמובן שהיא הרצתה לי על החשיבות של שמירה על קשר ולא לדבר שטויות כשלא צריך ולשים לב למה אומרים, כיוון שדברים יכולים לחזור אלינו כמו בומרנג. אותי זה שעשע, כי אני כ"כ שונה מהימים בהם הייתי עם הפלגמט (היא חוותה את הקשר ביננו במלואו. לצערה ולצערי)- אז הייתי עצבנית ולא ידעתי למה. נשואה1 סיפרה לי שהיא מבשלת ילד נוסף- היא כבר בחודש השלישי והיא מקווה לחזור בשנה הבאה ללמוד, אחרי הלידה. אחרי זמן מה בשיחה שאלתי אותה על נשואה1.

זה דיי היה מתבקש, איתה- נשואה1 כן נשארה בקשר. רק אני עשיתי חטא שאין עליו מחילה. אז נשואה2 הטילה עליי את הפצצה..

בשבוע שעבר, נשואה1 ילדה!!

קולטים? לא הייתי איתה בקשר יותר מ-9 חודשים ואפילו לא ידעתי שהיא הייתה בהריון. היא הייתה כ"כ חשובה לי ואני לא יודעת  אפילו אם יש לה בן או בת.

לקחתי את הטלפון שלה, אולי אני ארים לה טלפון ואאחל לה מזל טוב. סביר להניח שהיא לא תענה לי ושוב אני אשאיר הודעה למשיבון. זה דווקא לטובה, כיוון שיש נוסח שמתהווה לי בראש.

רחל לוין אמרה פעם שהעבר אינו מושם מאחורינו אף פעם, הוא שוטף אותו בגלים ומתחבר עם ההוה. כמה זה נכון.

בפעם הבאה- מה היה ביום הראשון בו אהובי ואני ניסינו לפעול עפ"י התמונה של הירקות.

אני סטודנטית ניצחית!

החלפתי מקומות ושותפים במשך השנים. פעם הייתי לבד. פעם החדר שלי היה קומונה. פעם חייתי עם שותפות נהדרות. ויצא לי גם לחלוק אזור עם פריקי ט'ינגס.

השותפה שלי עכשיו היא בחורה מעט לא סוציאלית. היא עובדת ולומדת מאוד קשה ועושה ג'גלינג בין הרבה מאוד דברים. כשהיא מגיעה לדירה, היא נסגרת בחדר שלה ולא ידוע אם היא מקריבה חתולים לשטן שם, או רוקדת ערומה לאור ירח. לערן (וגם לי) זה נראה מוזר, אבל בסוף התרגלנו. אנחנו לא מתייחסים אליה וכנראה שהיא נהפכת לאיש זאב כל תחילת חודש.

השותפה הכי מוצלחת שהייתה לי, הייתה לכל הדיעות כפרה.

היא סיימה את ה-M.A שלה בהצטיינות וחזרה הביתה. אני נשארתי להאבק בשדים שלי בי-ם לבד, עם כל מיני אנשים שנכתבו עליהם פוסטים ואני לא אזכיר את שמם בפורום הזה. הדבר הבא ששמעתי (דרך קרמיט, לא דרכה. היא סיפרה לי את הסיפור רק שהוא היה עובדה מוגמרת ואני עשיתי את עצמי מופתעת). היה שהיא הגישה מועמדות לסוכנות היהודית לתפקיד חינוכי/הסברתי באירופה. מהות הג'וב זה לגור בעיר במשך שנה. ללמד, לחנך, להסביר לקהילה שנמצאת שם. בתמורה, הסוכנות מממנת לה את המחייה והמגורים, יחד עם סוג של משכורת (אותה כפרה מוציאה בעקביות על בגדים) - עיסקה משתלמת ביותר.

כפרה כמו שהיא, לא עושה דבר שלא כמו שצריך, כמובן שהתקבלה. מינואר היא גרה בבורדו שבצרפת. היא מדברת צרפתית ומערבבת לכל היהודים העשירים של צרפת את כל החיים- כל מי שמכיר את כפרה יודע שהיא כמו הוריקן.

בפסח היא באה לביקור. נסענו קרמיט ואני לבקר אותה.

היא שזופה ורזה ב-10 קילו ממה שאני זוכרת אותה. מעבר לאלה, היא מצאה איזה צרפתי, סטו' לרפואה שסוגד לה וחושב שכל הישראליות בתולות, או לפחות חסודות גדולות, כיוון שכפרה עושה לו כאבי ביצים :) כל היום היא עסוקה ועושה רושם שהיא מאושרת- זה מפיה בלבד, לא הסקה שלי.

כמובן שגם אני סוגדת לה.

היא משיגה את מה שהיא רוצה. יתרה מזאת, הציעו לה שנה בפרינסטון כדי לכתוב את הדוקטורט שלה.

איך אפשר שלא להעריץ אותה..

כל מה שאני הייתי רוצה שהיא תהיה כאן, כמו שהיא הייתה שנתיים שלמות בשבילי. שלא תטעו, אני מאושרת בשבילה מבלי שמץ של קנאה( מי היה מאמין). אבל, כ"כ הייתי רוצה שהיא תהיה פה. היא עדיין מאוד חסרה לי.

קודם כל, אנחנו מבקשים להתנצל בפני המעטים שעוד קוראים את שנינו, ולא יצאו להקיא אל תוך הדלי הירוק בחוץ מרוב דביקות. בשביל לגרום לאלו שנשארו, החלטנו לסכם יחדיו את חופש פסח ולפרסם את הטקסט בשני הבלוגים גם יחד.

כזכור, את השבוע שלפני פסח טלי בילתה בביתה אשר באי שם הצפוני ואני באוני'. ביום חמישי, אחרי שיעור-זיוני-השכל-הדו-שבועי נמלטתי מהר ככל האפשר צפונה, דרך חפץ חשוד בתחנה המרכזית בירושלים, ועד לפקקים הבלתי נמנעים בואדי ערה. לבסוף נחתתי בעפולה וברחתי כל עוד נפשי בי מהאוטובוס.

בעפולה גיליתי שערן לא הולך להיות אבא בקרוב, אז לקחתי אותו לפגוש (שוב) את אבאמא.

אח"כ התחלפנו, אני נסעתי לי-ם- בה ביליתי בעיקר בלא לעשות כלום, וערן נשאר בצפון. בניגוד אליי, הוא חזר לקורפוריישן ועשה כסף עבור איטליה שלנו בספטמבר.

(הו, שוגר דדי).

להזכיר שאנחנו עדיין מחפשים מממנים בשביל זה? אנשים טובים! חופש של שבוע בלבד! לא רוצים יותר מזה. אולי חודש וחצי, אבל בהחלט לא יותר מזה...

אני ישבתי בקורפוריישן ועבדתי להנאתי המפוקפקת. בינתיים מאחורי הגב שלנו, אבל בעידודנו המסויים, המשפחות שלנו סגרו דיל משולש. (אלוהים אדירים!...!) ההורים של החברה של יאן הזמינו את ההורים שלי שהזמינו את ההורים של טלי שהזמינו את אמא של אשתו של אחיה של טלי (האחת) לסדר. נשמע בסדר עד כה? שכחתי להזכיר משהו?

אה כן. בקיבוץ...

מסביב לשולחן ארוך, צפוף, חברותי מאוד. עם מנהלת טקס בת 2536 שנים ולסת מתכווננת.

עם על זאת ואולי בגלל, הארוע אפילו עבר בשלום

אפילו זכיתי לתיקשור מהאח של ערן. זה שלא מתקשר בדרך כלל...

אני רוצה לציין שהיינו מאוד פעילים במהלך פסח.

עשינו כלום

הרבה שום דבר

ועוד קצת מאומה.

מלבד דבר אחד שהוא...

(אעלק משתפת, נראה לכם באמת?...)

אפשר לתת להם רמז... שיצפו בערוץ בייבי פלוס...  :-)

בשבוע השני של החופש החזרתי את טלי לעיר היפה ביותר בגליל, וסחבתי לה את צ'רלי בשביל לנסוע מדי יום משם לעבודה ובחזרה. הרגשה של בית. כיף חיים.

אני נסעתי עם אמא שלי לחיפה לשופינג: קניתי סנדלי זהב מ-ד-ה-י-מ-ו-ת וחולצת מנומרת- סוף!!!!1

(אהמ...)

מלבד זאת, קניתי לאהובי מתנה- כפכפי ים ענקיים שהלמו אותו כ"כ..

(ארמ...)

דבר נוסף, תחתוני חוטיני של סופרמן. מתאימים לי ביותר ;-)

(הו!)

אחרי חג שני מטוייל (לציפורי, שם - מכיוון שראינו שעניין הטיולים מצליח לנו כל כך קניתי לשנינו מנוי זוגי בעזרת הכוכבים של ישראכרט, שסוף סוף מצאתי להם שימוש - משתלם, החו"ל משתלם ...), ואכול כמו שצריך, למרות הגפילטע פיש מהקופסה, אספנו את עצמנו חזרה לבירתנו הקדושה לעולם ועד.

יצאנו בחצות היום לדרך, ועצרנו באמצע הדרך לאכול בבית הפנקייק. שיפודי פרגית לי ואנטריקוט (משובח ביותר) לגב' אנטריקותיאה היקרה. בדרך אל הבשר, פגשנו את המלצרית הכי חמודה במזרח התיכון, ובו במקום אימצנו אותה בתור ילדתנו הראשונה. התלהבנו כל כך מהעניין שבדרך, על כביש 443 (למזלנו, החמצנו את התאונה בדקות ספורות- תודה לאל) אימצנו גם את החיילת במחסום בתור ילדתנו השנייה. אנחנו עכשיו זוג+2, אנשים.

לסיכום, אצלנו היה נפלא, איך היה אצלכם?

חכו, חכו. גם ארגנו לעצמנו חופש באילת בסוף מאי... כך שיהיה המשך!  :-)

(ולקשיי ההבנה - הכתוב בבורדו הוא שלי. והכחול הוא של הכרסתן המרגש שלי.)