כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

קיטרתי קיטרתי, בכיתי בכיתי.

אבל אחרי שישבשו הדמעות והגוש בגרון ירד קצת למטה, הגיעה תורה של החשיבה המעשית.

אמנם אני לא עובדת כרגע* אבל לאהובי היקר ולי יש פלוס לא מבוטל בחשבון הבנק, אין שום סיבה שלא נפרגן לעצמנו איזו חופשונת קטנה.

אמרנו ועשינו!

אחרי חשיבה לא רבה, הוחלט היעד- אילת! מה לעשות שלטוס לחו"ל אי אפשר כרגע**

היינו צריכים לסדר את החופש שיתאים גם לשעות העבודה של אהובי (אין באפשרותו לקחת חופשים ארוכים, זהו מקום עבודה חדש) וגם שיתאים לזמן בו אני בחופשה, אח"כ מלבד קופות חולים, לא אוכל לקחת חופש.

כאמור, פירגנו לנו נופשון בעל שלושה ימים באסטרל וילג'- 3 ימים של בריכה, ים והמון מנוחה.

(שמתם לב שאוכל לא כלול כ"כ?)

ביום רביעי, אספתי את האיש אחרי העבודה ויצאנו לדרך. דרך כביש 90.

אין לי שום חוויות מיוחדות שאני יכולה לספר על הנסיעה, מלבד העבודה שנרדמתי את כל כביש ים המלח. למלון הגענו ב-8 בערב, עייפים. נכנסתי ללובי רועש באופן מיוחד. ברגע התנגנו שירים כגון: "נשבע לך לא בוגד, יא עיוני לא בוגד"  קיבלנו את החדר, שדווקא היה מאוד קרוב ללובי ולבריכה. הפעלנו את מיזוג האויר, אכלנו בחדר משהו קטן ונרדמנו.

(בעת ההזמנה אמרו לנו שבחדר יש מטבחון, מה שגרם לנו להביא הרבה אוכל מהבית כדי שלא נוציא יותר מידי כסף על המוצרים האילתיים היקרים. בפועל, החדר היה סטנדרטי, עם מיני בר אבל נטול מטבחון- דבר שגרם לאתגר קל בהכנת ארוחות הביניים. הסתדרנו)

ביום חמישי קמתי ב-6 בבוקר (!!) דבר שגרם לעובדה שנהיה במסעדה כבר ב-7:20 (!!) דבר שגם לעובדה שפתחנו את הבריכה ב-9 בבוקר.

הבריכה הייתה מצויינת, המציל חתיך ומשפחות הערסים היו דיי מינמלים (רק ביום הראשון, אח"כ הגיעו מלא).

היתה כנראה איזושהי תחרות כדורגל עולמית, כך שיצא לנו לשמוע במלון: צרפתית, איטלקית, אנגלית ואשדודית.

היה מצויין, שחיתי כמו דגיגון, אכלתי גלידה, קראתי ספרות איכות...

בצהרים נחנו ואח"כ יצאנו לטייל קצת בעיר.

קניתי ביקיני הריוני ואכלנו במקום שנקרא "אופטימי". זהו בית קפה בינוני מול הקניון בטיילת. אני אכלתי תפו"א אדמה מוקרם ואהובי אכל פסטה ברוטב משהו שהיה קצת אכזבה.

ביום שישי קנינו כרטיס לריף הדולפינים ושמנו פעמינו החופה.

המקום שקט, מטופח ונקי. ישנו על החוף וצפינו בדולפינים המקפצים. אני לא יכלתי לא לצלול ולא לשחות עם אף דולפין. אבל אהובי כן. בכ"ז, הוא התעקש שהוא לא רוצה לעשות כלום אם אני לא עושה, חבל..

הסתכלתי בעיניים מלאות קנאה בצוללים ובמשנרקלים, קיללתי בלב את כל הצעירים שאינם במצבי ויכולים לעשות מה שבא להם.

אהובי החמוד, הוא ניסה לומר לי שעוד שנה גם אנחנו נוכל להיות במצבם ולקפץ בכל מקום, ולשחות, ולעשות דברים עם טלטולים, וצלילות וכיוצ"ב. הוא ניסה לעודד אותי אבל מה לעשות שאני לא טיפוס אופטימי באופי...

אכלנו צ'יפס (מאנץ') וחומוס ואבטיח עם בולגרית וישבנו על הרמפה וצפינו בים. גן עדן.

אהובי צילם כמה תמונות יפות של הדולפינים מקפצים וקצת פחות יפות שלי עם בטן בחוץ .

בערב חיפשנו איפה לאכול וכיוון שזה יום שישי, הכל היה מלא. בסופו של דבר נכנסנו ל"ניו יורק" שנמצא במלון שלנו- זוועה!!! לא לאכול שם!!

ביום שבת חזרנו עייפים איך מרוצים (דפנטלי לא מסופקים, היה קצר מידיי)

אני הייתי צריכה לעצור כל 20 דקות להשתין. כך שהשארתי את חתמי ביטבתה, ען גדי, מפגש הבקעה ובעוד כמה מקומות ששכחתי לבטח.

* אני בחופשה ללא תשלום מהקופוריישן למשך חודשיים. העונג הזה מסתיים עוד שבועיים

** בטח כבר הצלחתם להבין- אני בהריון!!

יכתב על זה פוסט ארוך ומפורט

אוהבת רבות,

שיהיה לכם קיץ נפלא

פרייה