כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

היום! כן כן היום!

הצירים גומרים אותי. אבל לא מספיק תכופים בשביל להמשיך הלאה.

לא הצלחתי לישון כל הלילה, מלבד נימנומים פה ושם.

מחכה לעוד שעתיים, שהאיש והקטנטונת יקומו בשביל לנסוע לבית החולים

מה אתם אומרים? לידה בלי אפידורל ובלי קיסרי?

היינו אצל הארוכה הערב. על אף שאני מנסה לקצץ בביקורים אצלה כי ההשפעה על ספקוצה לא טובה במיוחד. אבל לילד היה יום הולדת ולא רציתי לא בוא בכלל. היה נחמד. הילדות שיחקו ולא היו מריבות. לא שמעתי בכי מלבד הפעם ההיא שהילדה של הארוכה דפקה את המצח שלה על משקוף אחד החדרים (what on earth???) ונהיה לה סימן כחול.

באיזה שהוא שלב, הארוכה החליטה להכין עוגת שוקולד בחושה. ההיא שמכינים משוקולית, קמח, שמן, ביצים ובוחשים הכל יחדיו. האיש מומחה בעיניים עצומות בהכנת העוגה הזו. כשהיא נאפתה ראיתי שהיא עשתה חריצים במזלג על כל העוגה ותהיתי- what on earth? למה עשית חריצים בעוגה?  והיא ענתה לי שכדי שהציפוי יחלחל לכל שכבות העוגה, עד למטה. ואכן, העוגה הייתה רכה וטעימה. ספוגת שוקולד וסוכרויות. אמרתי לה שביי פר, היא עקרת בית הרבה יותר מוצלחת ממני. אני לא הייתי חושבת לעשות את זה בכלל...

העניין הוא, שזה החזיר אותי לתקופה אחרת ולזמן אחר ולחברה אחרת- לה אמרתי דברים שונים לגמרי.

קוראים ותיקים מאוד שלי (AKA אהובי היחיד) ידעו שפעם הייתה לי חברה מאוד טובה, או כך חשבתי, שאני מאוד אהבתי אותה והיא כנראה אותי קצת פחות וקראתי לה נשואה1 (רק בגלל שהיא התחתנה ראשונה).

אני ונשואה1 התקרבנו כי היינו נערות טבע רווקות הוללות ופרועות. סיפורי הסקס, חוסר העכבות והשטויות במוח- קירבו ביננו מאוד. גם העובדה שהגענו מאותו חור בהר וזה ששתינו לא ידענו מה לעשות כשנהייה גדולות תרמו להתקרבות הזו. היא הייתה רקדנית מצויינת ואהבה לבלות. אני אהבתי לשיר והיא אהבה לשמוע אותי שרה. היא הייתה חשובה לי מאוד וגם החברות ביננו. לימים היא הכירה את בעלה הירושלמי. סיפור ההכרות שלהם היה לא מהעולם הזה- הם הכירו בדיסקוטק. היא עשתה לו טיזינג. הוא ניסה לשכנע אותה למשהו חד פעמי והיא לא הסכימה. היא השאירה אותו כשחצי תאוותו בידו (תרתי משמע ) והוא חיפש אותה בכל ירושלים ומצא אותה בחדר הכושר, על מכשיר שנראה כמו ספת גניקולוג כשרגליה של נשואה2 מתנופפות אל על.

לימים נוספים הם התחתנו ולאט לאט הוא התחזק יותר ויותר ונהיה מאמין יותר ויותר. היא עזבה את הלימודים והתמקדה בלהיות אישתו- לבשל, לנקות ולפנק עד שהביצים שלו נהיו סגולות מרוב אושר.

לי היה קשה מאוד לקבל את זה. איבדתי את שותפתי לפשע והרגשתי שאני מאבדת יותר ויותר את האישה שכ"כ אהבתי. ההתנתקות שלה ממני התחילה ככל הנראה ביום אחד כשהיינו בשוק הירושלמי והמוכר הדפוק אמר משהו על מלפפונים שטובים לכל אשה שמבשלת לבעלה. אני עניתי לו "אני עדיין לא עקרת בית, בניגוד לאנשים אחרים פה". ידעתי שהיציאה לא במקום ברגע שהיא יצאה ושהיא תעליב את הנשואה1 היקרה. היא אכן ענתה לי שכרגע זו המציאות שלה ושאם יש לי בעיה עם זה אני צריכה ללמוד להתמודד.

ואז היא התרחקה יותר ויותר עד שיום בהיר אחד היא פשוט הפסיקה לענות לי לטלפונים וניתקה כל קשר.

היום אני חושבת שהנוכחות שלי בחיים שלה שמה לה מראה לכל מה שנהיה מהחיים שלה- כל הפינות אותן היא לקחה ושהיא לא רצתה לקחת (the road not taken). היציאות שלי לא באו לה טוב ובכלל לא תרמתי לה יותר בשום צורה.

כשנשואה2 הציעה לפני כמה שנים, כשספי רק נולדה לעשות "סולחה" ביננו, עניתי לה שאני מעולם לא רבתי עם נשואה1, ההתרחקות הייתה חד צדדית לחלטין. מלבד זה, אני לא אותה אדם שהייתי כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה וכל מה שרציתי היה לבלות, להזדיין ושתהיה לי שותפה לפשע בסגנון פוקה המיתלוגית.

האם כאב לי שאיבדתי את נשואה1 בתור חברה? לחלוטין. ורבות נכתב על זה בבלוג זה.

האם אני רוצה אותה שוב בחיי? לגמרי לא. אני לא חושבת שיהיה מכנה משותף יותר

החלק העצוב בכל העניין הוא שעקב הסיפור עם נשואה1, נתתי לנשואה2 לזלוג לי מבין האצבעות וגם הקשר ביננו נותק. לא הזמנתי אותה לחתונה שלי ולא הלכתי לבריתה של הילדה שלה, כשידעתי שרוחות מן העבר יבקרו שם.

(עכשיו אנחנו חברות בפייסבוק. אבל ביי פר, זה כבר ממש לא אותו הדבר)

*האזכרה של אבא שלי הייתה אתמול ואני מקווה שהטירוף והאמוק שנכנסה אליו המשפחה של יחלוף עכשיו.

**אני בשבוע 39. יותר ממוכנה כבר ללדת. כי דיי, זה דיי

ההריון הזה קשה. כ"כ קשה פיזית

התחיל עם בחילות והקאות. המשיך עם כאבים באגן לאורך כל ההריון ועכשיו יש לי כאבי גב לא מהעולם הזה

מי? קבע שההריון השני יהיה לי קל?

נמאס לי!!!!!!!

(וחוץ מזה, היום האזכרה של אבא שלי)

זהו!

שנה עברה.

אפשר להוציא את נר הזיכרון החשמלי מהתקע.

אפשר כבר להסתפר ולקנות בגדים חדשים

אפילו אפשר ללכת להופעות, לפאבים, לארועים ולחתונות (יש לי קרובי משפחה שקבעו את החתונה שלהם בהתאם לסוף האבל שלנו, רק כדי שנוכל להגיע. רק שאני דפקתי אותם, אני יולדת ואני לא אוכל לבוא. מואאההההה)

זהו!

כאילו לא היה.

וכ"כ קשה. קשה לחשוב על ההתנהלות הלאה. קשה להעביר שיחה והנה שמו שוב משתרבב. קשה לחשוב שנעשה כ"כ הרבה וכאילו לא נעשה דבר, לא באשמתינו- כי ככה הם החיים.

ואני?

אני צריכה לחשוב על הלידה הצפוייה. על המשפחה הגדלה. על למצוא עבודה. על החזרת חובות

ואני חושבת על אבא