כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

היום היה לי סוג של דה ז'ה וו.

נזכרתי למה הייתי מתחרפנת מלהיות כ"כ קרובה לקומבי (למרות שמי ידע מה זה אורגזמה איתו) ולמה קשה היה לי כ"כ לשחרר האת המתאבד (איזה נפתלין בשקית ניילון מרשרשת).

היה להם תמיד ריח כזה של זיעה של גבר מעורבת עם בושם. תמיד הייתי פוגשת אותם לא מייד אחרי מקלחת, אלא כמה זמן אחרי כשהספיקו לזוז, לנוע, להזיע והריח הטבעי שלהם היה מתערבב עם הבושם המדליק של הגברים שהיה שולח אותי למחוזות החרמנות.

היום בעבודה, ישבתי ליד אחד הבחורים החדשים בעבודה. הוא אוהב שאני יושבת לידו, כי אני נותנת לו ביטחון ושלווה לענות על תשובות. שנינו חלקנו נייר טואלו, כיאה למחלחמה משפעת קשה ואחוזת ליחה. באחד מהפעמים כשהוא רכן מעליי כדי לקחת נייר טואלט, קלטתי את זה.

הרחתי את הריח הזה של גבר.. של זיעה.. של כיף... של סקס...

את אותו הריח...

אני חייבת להדגיש שהוא לא עושה לי את זה ואני לא נמשכת אליו בכלל. אבל הריח הזה, התחושה הזו... יאמממ

לאהובי אין את זה. אולי כי הוא לא שם בושם, כי הוא לא אוהב. בכלל אין לו ריח זיעה לגמרי. אני לא מריחה ממנו כלום. אולי כבר התרגלתי.

אולי אני מתגעגעת לסקס משין שהייתי פעם, לפני שבאו השומן והילדים

ב- 2009 חזרתי סופית לחור שבהר והפכתי להיות מצעירה תוססת לאשה מבוגרת.

2010 הייתה שנה של גידול ילדה, עזבתי את הקורפוריישן ועברתי לאאוטסורסינג.

2011 הייתה שנה מחורבנת שבה הייתי חולה פצועה ולמדתי להיות בה יועצת גורו מעפנה.

2012 הייתה שנה בה ניסיתי להיות עצמאית.

2013 הייתה שנה בה הייתי באבל ונולד הילד הקטן.

אז נראה ש2014 זו שנה של להיות עקרת בית.

אולי ב- 2015 אני אצליח לסיים את הלימודים שלי סוף סוף?...