כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אני פאקינג תקועה!!!

חושבים ש-12 עמודים מתוך 20/25 לעבודה, שבמקרה הטוב, אני צריכה להגיש מחר, זה דבר טוב???

מתקדם לי דיי טוב. אני מקוווה שאני אצליח לכתוב בצורה מספקת עבודה שתבהיר מה ההבדל בין הנוף אצל לאונרדו לנוף אצל אמנים אחרים שהוא הכיר במקום בו הוא עבד והתגורר, ומה ההבדל בין הנוף של המונה ליזה לנוף בציורים אחרים שלו, אם יש כזה בכלל.

כרגע אני מחפשת חומר על בוטיצ'לי (הבשורה), על וורוקיו (טוביאס והמלאך גבריאל) שהיה המסטר שלו ואולי אני אחפש משהו על גרלנדיאו. על האחרון אין לי ולו שמצון של מושג.

מה שכן זה פאקינג לא פשוט, כל השבוע וכל היום אני מול המחשב ועוסקת בחיפושים ובקריאה של דברים מייגעים, שאינם כתובים בשפה העברית. עכשיו, אני מוקפת בספרים, כרטיסיות לרוב, מאמרים, מדפסת ומילונית אחת שבשמים ובארץ. (למרות שאני בכלל לא משתמשת בה, אני משתמשת במורפיקס).

ארוחת הערב שלי מורכבת משניצל טיבעול של תירס ותרד, פתיתים, עגבניה ומלפפון (במלח).

איך? איך נפלו גיבורים, אה?

מה קרה לבחורה שהייתה מכינה מרקים סמיכים וערבים לחיך, פשטידות מורכבות ובשרים מטובלים?

היא נפלה על מזבח האוניברסיטה העיברית!

טוב, נו.. היא גם רוצה לסיים כבר את התואר הזה ולעוף, כדי שהיא תוכל למצוא מקום בו היא תוכל לבשל באמת.

רציתי לכתוב על המלחמה שנפתחה פה בין תפוז לישרא. אבל זה ביאס לי ת'תחת, אז עזבתי.

רציתי לכתוב על איתי ירוזלם, על המחלה שלו ועל "סוף הדרך". אבל, זה עוד יותר ביאס לי את הת'חת. זה הזכיר לי את ע', אז גם את הדבר הזה עזבתי.

אתמול כפרה אמרה משהו על זה שאנחנו בנות 30 ואני התעצבנתי עליה..

לא רק שאני לא בת 30!! אני אפילו לא קרובה!! אולי את בת 30, אם מסתכלים על עייפות החומר, חוסר החשק לכלום וליומולדת שלך שמגיע עוד יומיים!!

לי יש עוד 4 שנים (פלוס מינוס) לקאונטדאון, אני דפנטלי לא מתחילה לספור אותו עכשיו, אני מוכנה לצאת להשתולל, לרקוד עם עמוד (בתנאי שהוא לא יהיה עבה מידי, כמו העמוד במועדון של יום שישי) ולשתות בכיף. רק שזה משמין לאללה...

הקשר ביני ובין כפרה התפורר כמעט לגמרי

זה הגיע למצב שתפלצת אמרה לי שהיא  יוצאת עכשיו לקנות מתנה משותפת עם הינשופה לכפרה, אם בא לי להצטרף ואני היססתי. אני וכפרה כבר לא חולקות כלום יותר, היא לא ידעה שיצאתי ביום שישי, היא לא יודעת מה עובר עליי עם הלימודים, העבודה והמגורים. היא לא מספרת לי כלום על עצמה והדבר שהכי לא אהבתי, היה ששמעתי אותה מארגנת לעצמה מסיבה ליומולדת, שאני בכלל לא מוזמנת אליה.  היא אפילו אמרה לי: את לא מוזמנת..

טוב נו.. כנראה שאני לא באמת חברה שלה. סתם העברנו יחד שנתיים. נשואה1 אמרה לי פעם משהו על הדבר הזה (לא בהכרח ספציפית על כפרה), על חברים שלי לימודים שנעלמים מחיינו אחרי שהם כבר לא צריכים אותנו, ולהיפך- אני מניחה שזה הדדי.

השוס הגדול, שאני בכלל לא עצבנית על הסיפור הזה, מרגישה מן סוג של ריקנות. המסקנה המתבקשת שכפרה ואני לא באמת חברות...

עשיתי מעשה של נואשות וקבעתי פגישה עם מנהל המעונות בסוף החודש.

פשוט אין לי כוח לחפש לעצמי מקום לגור בו, ואף מקום לא מוכן להשכיר לחצי שנה, אז חשבתי שאם יש סיכוי, אז למה לא לנסות. אפילו שזה..

אני לא יודעת אם להגדיר את זה כזנות, או כסתם גועל נפש..

המעריץ נמצא עכשיו בחפירות בציפורי. צחקתי עליו שהוא יהיה ליד הבית שלי. כמובן שזה מייד הדליק אותו והוא אמר שהוא רוצה לבוא. צחקתי שוב ואמרתי לו שהוא מוזמן, רק שאני לא אהיה שם, אני בי-ם כותבת עבודות ולומדת למבחנים. ציפורי זה מקום של ילדות, הייתי רוכבת שם על הסוסים.

הנוסטלגיה, או הנוסטלגיה..

בליל של דברים בפוסט אחד

נתקלתי בתמונה הזו באינטרנט בעת הלמידה שלי לסימנריון של "מונה ליזה". לא יכלתי שלא להראות את זה לכולם..

מונה ממורמרת

שאלה לעצמי: למה הפסקתי לצאת?

תשובה לעצמי: וואלה, לא יודעת..

אני נהייתי זקנה וכבדה? אנשים עזבו את העיר? יתרה מזאת, אנשים התחתנו ונהיו דתיים? אני נהייתי כבדה? (כבר שאלתי את זה). אולי כל הסיבות יחדיו.

לא סיפרתי לכם, אבל במשך כל השבוע למדנו האמריקאית ואני למבחן בשפה. חזרנו להיות (כביכול) כמו פעם, צמודות אישית, בבלגן ובעיקר בשטויות. החברות שלה, משום מה, מאוד אוהבות אותי ולאחת מהן היה יום הולדת היום, גיל 30. אותה בלונדה גדולה הזמינה אותי למסיבה שלה. היא אמרה שזו תהיה מסיבת קריוקי, איפשהוא בתל אביב.

אני אמנם שרה, אבל אחד הדברים השנואים עליי ביותר זה אנשים שמזייפים לכתוביות שרצות על גבי תמונה של זוג מתהלך על חוף הים. (כמעט כמו שאני שונאת סלסה). אז אמרתי לה שאני אחשוב על זה ואני אתקשר אליה מחר. במשך הלילה (עשיתי משמרת) חשבתי על זה ותהיתי מה יש לי להפסיד? אולי אני אכיר מישהו נחמד, גבוה ומרגש? שיהיה פנוי וממש יתלהב ממני??

נראיתי מצויין. אני אוהבת שאני נראית מצויין, אני גם מרגישה טוב עם עצמי.

האמריקאית אספה אותי עם שכן שלה שגם הוא מכיר את הבלונדה הגדולה ונסענו למרכז. היינו במקום שנקרא שוקן אילבן. דפנטלי לא מקום של קריוקי (תודה לאל). מעין דאנס בר, שהחבר שלה מכיר את הבעלים, ע"כ נכנסנו בלי לשלם (ייפּי ייה). כולם שם היו זוגות, מלבד האמריקאית, אני ועוד איזה בחור אחד, שהוא חבר טוב של האקס של האמריקאית.

אני מודה ומתוודה, בהתחלה סופר השתעממתי. בהיתי באויר ובתפריט מלא זמן וניסיתי לראות איך אני הולכת להעביר את 3 השעות הקרובות בבר. מלבד זאת, הייתי ממש רעבה. מזל שתיפלצת ברוב טובה, האכילה אותי לפני שיצאתי. כי אחרת הייתי גוועת ברעב, שזה מחזה לא מעודד במיוחד.

הזמנתי חצי ויינשטפן, ולא משנה מה יגידו כאן הגברים, זוהי בירה מצויינת!! ואף אחד לא יכול להגיד לי אחרת. בדרך הורדנו איזה שוט של ייגר (האמריקאית התעקשה) שהיה מגעיל במיוחד ואני "טעמתי" מכל המשקאות של האנשים שהכרתי במקום...

תפסתי ראש, היה פשוט נפלא..

הרגשתי כ"כ קלילה ויפהפיה, התחלתי לרקוד באמצע הרחבה שהייתה ריקה כמעט לגמרי. הדי. ג'יי שם שירי RnB מצויינים ואני פשוט עפתי... לא הייתי שיכורה אבל הרגשתי ממש נהדר.

הבחור ההוא שהיה לבד, האמריקאית ממש שונאת אותו. הוא לא אהב אותה (בלשון המעטה)  כשהיא יצאה עם חבר שלו והיא הייתה אליו ממש צבועה. הוא לא עזב אותה כל הערב והוא נתן לה לשתות משהו ממש מצויין, סוג של וודקה עם תאנים, שאני לא יודעת איך קוראים לזה, אבל אם מישהו יודע ויכול לעזור (עודד, רמז רמז- שאל את אלישבע) אני מאוד אשמח. המשקה הזה, עשה לי את הערב באופן סופי!!

(נקודה מעניינת וקטנה, כשנכנסנו הוא אמר שהיא ממש כוסית. אני לא יכולה שלא לתהות עכשיו,במרחק של שלוש שנים, אם הוא לא שנא אותה כביכול, רק בגלל שהוא רצה אותה לעצמו?.. נקודה למחשבה)

באיזה שהוא שלב, הטבע דחק ונכנסתי לשירותים. כשחיכיתי לתא שיתפנה תפס אותי מישהו ואמר לי "מזל טוב". עניתי לו שזו לא אני, שזו הבלונדינית והגדולה ושבכלל, לי יש יומולדת עוד חצי שנה. הוא שאל בת כמה אני אהיה, אז אני עניתי לו שזה סוד שמור ביותר ושלא מדברים עליו, אם אני אענה לו אני אצטרך להרוג אותו וחבל. אח"כ הוא אמר הוא יקנה לי משקה בכ"ז בכדי לחגוג את העובדה שיש לי יומולדת עוד חצי שנה . אבל אני ברחתי לו ורצתי לספר לכל החברות שלי מה קרה בשירותים. אין לי מושג למה דיברתי איתו בכלל, אולי בגלל שהייתי קצת "שיכורה".

איך אני אסביר את זה..

אני בטח נשמעת לכם כמו מתלהבת בת 16, אבל אתם יודעים כמה זמן לא התחילו איתי?? אתם יודעים כמה זמן לא יצאתי לרקוד, לשתות ולבלות כמו הערב??

אני הייתי הכי צעירה שם (נדמה לי) ובחצות וחצי כל החברים של הבלונדה הגדולה התחפפו, מלבדינו. ישבנו שם עוד איזו שעה, בה אני בהיתי (שוב) באויר והרגשתי ממש סבבה עם עצמי. כשמישהו תפס לי את היד כשיצאתי מהמקום, כבר לא נעצרתי לברר מי זה.

אני עייפה אך מרוצה.

לא למדתי היום בכלל וישנתי את מרביתו. גם קניתי פלאפון חדש, חסל סדר של קוקי האפור הקטן שלי. קצת התגעגעתי אליו אחרי שמסרתי אותו לידיה של נציגת המכירות בסלקום.

סוף שבוע רגוע ומרגש

פרייה

עידכון- 26.06 שעה: חצות וחצי

פתאום הפוסט שנכתב אתמול, מקבל משמעות מה זה מורבידית

אלוהים אדירים!!