כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אהובי חולה!

אנחנו נוסעים עכשיו לבית חולים- לפוריה.

לא הייתי שם מאז שבוע בית החולים בסוף קורס חובשות. אני מאוד מודאגת ומקווה לטוב.

איך שנהרסלנו הסופ"ש.

היו לי קטע משעשע על חתול ועל גזענות לכתוב. אבל, אני מקווה שבפעם הבאה ...

שבת שלום לכולם.

פה היה צריך להיות פוסט גדול על הצגה שראינו וחברה של ערן שפגשנו בת"א ואיך חגגנו.

אבל...

אבדה לנו דרכנו.

ביום שבת חגגנו חמישה חודשים ועשינו הרבה כלום!

יש לנו לוח ייאוש וירטואלי שממנו אנחנו תולשים יום דף- נשארו עוד 35 יום עד המעבר לדירה.

עבר זמן מאז  שכתבתי. עברו עליי באמת המון דברים שלא הצלחתי להביא לידי ביטוי כאן בבלוג.

כשישבנו, אהובי ואני בספרייה וניסינו לכתוב תרגיל, הידיעה של חנן דרך שירה חורש, על מותה של רפונזל הכניסה אותי לשוק מוחלט. לקח לי הרבה זמן להתאושש ממנו ולנסות לראות איך אני ממשיכה הלאה ומה אני מפיקה מזה. אני לא אכתוב כאן עוד פוסט לזכרה, מה גם שערן ואני (בבלוג שלו) עשינו את זה בצורה לא רעה בכלל.

אני אוכל להגיד רק דבר אחד, ראיתי פה תגובות רבות למה שהתרחש- הרבה קיבלו את זה קשה ונכנסו לסוג של אבל, היו כמה שנשמו לרווחה ואפילו שמחו (למרבה הזעזוע), רובם ככולם כתבו על ההתנסות שהייתה להם עם מירב. אבל אף אחד, אבל אף אחד, לא נשאר אדיש למה שקרה.

אני רוצה לציין שאני הייתי בצד הטוב שלה. חיבבתי אותה מאוד והיא אפילו דיי אהבה אותי- היא כינתה אותי "אישה אמיתית". לקראת סופה היא התחרפנה יותר ויותר, היה קשה מאוד לראות את מה שקרה לה והיא תחסר לי מאוד, ולו רק הקול הווירטואלי שלה שהתפוגג ונעלם…

L

כפי שכבר כתבתי, עבר שבוע לא פשוט. אני עובדת המון. הרגליים שלי כבר התרגלו לכל הפעילות הפיזית ואף שריר לא נתפס. אבל, אני עדיין יותר איטית מכולם. למרות, שאני חייבת לציין שתפסתי את העבודה (המאוד מסובכת). כנראה שאני "הבחורה החדשה והמעניינת", כי שואלים אותי המון שאלות- החל מאיך ערן ואני הכרנו (אנחנו לא מספרים על ישראבלוג, אלא על שיעור היסטוריה עלום  J) וכלה בדירה ובלימודים שלי בשנה הבאה.

אם כבר מדברים על דירה, אכן מצאנו סוף סוף דירה חמודה. ברגע שסילקנו את מכשול המרחק מהאונ/מרכז העיר/ היציאה מי-ם, מצאנו דירה חמודה מאוד. יש בה 3 חדרים עם רוב הריהוט, יש בעל בית נחמד מאוד שמבקש שכ"ד סביר ביותר, יש לה נוף מדהים לכיוון עין כרם שערן התאהב בו מייד. יש סופר (הזול ביותר בי-ם) מול הבניין ויש קווי אוטובוס ישירים לת.מ ולהר הצופים- אידיאלי..

היום, עוד 4 חודשים (תרשמו את התאריך- 22 באוקטובר) אני מתחילה את הלימודים שלי לתואר השני. נכון שנתנו לי הארכה עד סוף סמסטר ב, של שנה הבאה להגשת ציון התואר. אבל, אני רוצה לסיים לכתוב אותם עד תחילת הסמסטר הבא- לגבי מועד הגעת הציונים אני לא אחראית. ציון התואר שלי לא יהיה גבוה, לצערי. אבל, אני מקווה שאני אצליח להגיע לזה שעובר את הסף בחיפה.

(מה שמזכיר לי, שלפתע פתאום התקשרו אליי ואמרו לי שאישרו לי מועד ג באיזה שהוא קורס, מי בכלל ציפה לזה?..?)

אנחנו נוסעים בסופ"ש לצפון, האחת של אח גדול חוזרת לארץ ואני צריכה לספר לה את החדשות הטובות לגבי הלימודים. גם אחיו הקטן של ערן מגיע הביתה והוא משתוקק לראות אותו.

שיהיה לכולם סוף שבוע נפלא.

בילויים רבים והרבה הנאה.

חזרתי עכשיו מחיפה בתחושה מעט מוזרה.

מצד אחד, אני רוצה לכתוב את כל מה שקרה לי ואת כל מה שאמרו לי באונ' חיפה. אבל מצד שני, יש את העובדה שבחורה שהכרתי היטב נהרגה אתמול בתאונת רכבת.

אז חייכתי ובכיתי כל היום בו זמנית ולסירוגין. הדבר ביחיד שאני יכולה לומר זה שחזרתי הביתה בשלום ואני שמחה שהיום הזה נגמר (בערך). עכשיו רק לחכות לערן שיחזור מסיורי גג שלו.

את לילך הכרתי בערך מגיל 13. האבות שלנו עובדים באותו מקום ואבא שלה הצליח להשחיל אותה לעבוד שם גם, כשאני בחרתי לעזוב את הצפון לכיוון ירושליימה. הכרנו בקייטנות שהמפעל היה מארגן בקייצים והמשכנו כשעבדנו ביחד שברמב"ם (אמרתי לכם שעבדתי פעם בבית חולים). הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בקיץ שסיימתי את המכינה. היא סיימה שנה א בתואר ראשון ואני חיכיתי להתחיל אותו. זה מצחיק, כי לתקופות בהן שהינו ביחד, היינו חברות דיי טובות. כל סוף קיץ אמרנו שנשמור על קשר ומעולם זה לא קרה. בפעם האחרונה שראיתי אותה, כאמור עבדנו ביחד. אחקטן היה צוחק עליה שהיא מסריחה כיוון שהיא לא שמה דיאודורנט. אבל זה לא הדבר האחרון שאני רוצה לזכור ממנה. אני רוצה לזכור שהיא הייתה בחורה שקטה ורגועה. היא הייתה מאוד רזה, אני זוכרת שקינאתי בה () והייתה לה ראייה כזו לחיים של... אני לא יודעת איך להגדיר את זה- "נראה מה יהיה והכל יהיה בסדר".

אבא שלי בחר לא להגיד לי על התאונה ועל זה שהיא נהרגה. שמעתי את זה כמו עם קובי, ברדיו.

עצוב לי לחשוב על זה. ראיתי אותה כבחורה פשוטה, במסגרות בהן היא גדלה. אבל היא הייתה אחלה בן אדם. דפנטלי צעירה מידי מכדי למות.

פגשתי את אמא שלי היום בהדר בחיפה. אבל הייתי כ"כ לחוצה מהראיון שבקושי שתינו קפה (אני שתיתי פילטר) ועליתי לאונ'. לא הלכתי לאיבוד (לשם שינוי) ועליתי במעליות המגניבות לכיוון גן עדן. סתם, לקומה 20. חיכיתי מלא זמן ובשלב מסויים גיליתי שאת הראיון עורכת לי ראש החוג ונלחצתי עוד יותר. היא הגיעה, באיחור של 20 דק' כיוון שהיא נפלה  ושאלה אותי למה אני רוצה להיות ספרנית/מידענית. אז עניתי לה שתשובה ראשונית פשטנית חייבת להיות העובדה שאני אוהבת ספרים. היא צחקה ואמרה שזו התשובה הכי גרועה שיכלתי לתת. אמרתי לה שאני עובדת עם אנשים כבר הרבה מאוד שנים וגילוי מידע זה דבר שאני מבצעת בצורה לא רעה בכלל ואני דבקה במשימה (בהנחה שהיא אכן מעניינת אותי). אח"כ היא דיברה דיי הרבה על הפעם שהיא הגיעה לראיון עם ראש החוג דאז והיא רצתה ללמוד ספרנות- המקצוע שלה זה ספרות ילדים, איזה כיף. היא דיברה על העובדה שזה חוג מצומצם, היחסים בלתי פורמליים בעליל ופעם בשנה/ שנתיים היא בוחרת סטו' שיישב בועדת סטו' ויהיה בקשר דואלי עם המרצים ועם הסטו'. היא אמרה לי כמעט מייד שהתקבלתי (יפיי ייה) ושהיא סימנה אותי עבור הוועדה הזו. נראה לה, באם היא קוראת אותי נכון, שיש לי את הטמפרמנט המתאים לשבת בפורום כזה. הוחמאתי מאוד. חשבתי שכל מה שייתן לי פוש למעלה באקדמייה, אני מוכנה לעשות אותו. אני עשיתי את הטעות הזו ב-B.A- לא ליצור קשרים עם מרצים (ובגלל זה גם לא לקבל מלגות) בתואר השני שלי אני לא אחזור על אותה הטעות.

הלימודים הם לימודי תעודה, שבכל מקום בעולם מלבד בא"י, נחשבים כתואר שני. אבל, אם אני ארצה לעשות תיזה, אני אוכל להוסיף 12 נק' ולעשות אותם בבר אילן. אבל, עוד חזון למועד.

הדבר הכי חשוב..

יש לי עד סוף שנה א של התואר השני, לספק את תעודת ה-B.A שלי. אני רוצה לסיים הכל בקיץ, כדי שלא יהיו לי גרורות מהתואר הראשון מאונ' אחרת. אבל, הידיעה שאני לא בלחץ עד ספטמבר, אכן נותנת אויר לנשימה.

אז זהו, טוב לי ובאסה לי כאחד.

ואני בכלל, אבל בכלל לא רוצה להתחיל לכתוב מה אני חושבת על המונדיאל.