אתמול היה יום השנה השני לפיגוע אצלנו באונ'. היה לי הרבה מה לכתוב על זה, אבל כשניגשתי לעניין, גיליתי שאני פשוט לא מסוגלת. לכן עזבתי את זה. כנראה שאני עדיין לא יכולה לכתוב על הפיגוע או על המוות של קובי.
במקום זה אני אכתוב סוף סוף את הפוסט על קומבי, שאני אוכל סוף סוף להשאיר אותו מאחורי ולשים קו חוצה על השם שלו ברשימת הנפשות. הוא אולי פועל, אבל לא אצלי.
כדי לכתוב עליו צריך לחזור אחורה. לעובדה שגרתי במקום מסויים במשך 3 שנים ובשנה האחרונה, החלטתי שהגיע הזמן לעבור לדירה ולהתחיל בחיים חדשים. קיבלתי דירה (בניגוד לחדר הפשוט שהיה לי עד כה) בבניינים החדשים, בהם הייתה לי גישה חופשית לאינטרנט (ספק של האונ') ובחינם.
כמובן שעוד ביום הראשון חזרתי לאהבה נושנה שלי, להתקשקש עם אנשים בצ'טים..
אני לא זוכרת את היום המדוייק בו התחלנו לדבר, אני גם לא זוכרת באיזו תכנת מסרים ספציפית השתמשנו. אני רק זוכרת שהיה נחמד ביותר לדבר איתו. הוא נורא הצחיק אותי והיה לי מאוד קל לזרום עם השיחה.. שהייתה על הכל וגם על שום דבר...
קומבי הוא בחור מדהים (את זה אני חייבת לתת לו), אינטיליגנט, ליברלי, מצחיק ויש לו עבודה סבירה ביותר (פלוס פלוס). היה לו רק חיסרון אחד..
הוא 168...
ז"א.. שאני גבוהה ממנו ב-12 סנטימים..
ע"כ, בהתחלה לא רציתי שום קשר איתו, מהסיבות המובנות. לא ראיתי כל טעם לפתח שום דבר בשום צורה עם מישהו שקצת..הממ.. איו הגיון בשילוב ביננו.. אבל, הכימיה ביננו הייתה כ"כ מצויינת, שהוא התעקש שנפגש, ולא רק שנראה איך אנחנו נראים, "הרי לא יהיה ביננו כלום, בגלל הבדלי הגובה" (זה משפט מפתח ביותר).
אז נפגשנו.. ב-13 בספטמבר שנה שעברה..
כשראיתי אותו ישר רציתי לקפוץ עליו. אני לא זוכרת אף גבר שהרגשתי כזו משיכה כלפיו מהרגע הראשון שהנחתי עליו את עיניי. הוא הרגיש את אותו הדבר, ורצה לנשק אותי בערך 10 דק' לאחר שנפגשנו, ולא הסכמתי. ברם, שעה וחצי אחרי כבר היינו כרוכים אחד בתוך השני, למרות שסקס מלא קיימנו רק בערך חודש אח"כ..
אני חושבת שהתאהבתי בו מהיום הראשון, האהבה שהייתה בלתי אפשרית. אני למדתי שאני יכולה להיות עם מישהו ולראשונה בחיי, עניין הגובה לא מהווה אישיו.. אבל זה לא היה כך לגביו.
התחלנו לריב..
רוב המריבות ביננו נבעו מהעובדה שמעולם לא הגדרנו מה היינו אחד בשביל השנייה. אהבתי אותו מאוד, גם הוא הרגיש הרבה מאוד כלפיי. הסקס היה מדהים, השיחות מגרות ביותר. אבל מעולם לא הגדרנו אחד את השני כחבר וחברה. נפרדנו וחזרנו אחד לשנייה בלי סוף. ותמיד אבל תמיד ההתפייסות הייתה כרוכה בסקס פיצוצי, הטוב שהיה לי כל חיי.
לאט לאט זה התחיל לדעוך..
באיזה שהוא שלב, גיליתי (לשמחתי) שאני כבר לא מאוהבת בו יותר, אני לא רוצה בו כבן זוג, הסקס איתו נפלא, אבל לא מספיק יותר. לעיתים קרובות הייתי שואלת אותו "קומבי, מה אתה רוצה ממני? המריבות ביננו, הן כמו מריבות של זוג נשוי, אבל אתה מתעקש שאנחנו לא זוג".. המריבה שפיצצה את הכל הייתה המריבה בה לראשונה בתולדות יחסי איתו, הרמתי עליו את הקול. פשוט צרחנו אחד על השני. ידעתי, שלצערי הרב, זה הסוף. ידעתי שאצלו ואצלי אין אפשרות להיות סתם "ידידים", זה הכל או לא כלום.
היה לי כ"כ קשה לסיים את העניין, הוא אמר לי דברים נוראיים, בכוונה לגרום לי להרגיש מחורבן ושאני אבכה. כשהסתיימה השיחה, ובה גם הקשר ביננו, ביום הסטו' -11.05, הרגשתי חלולה, ריקה. כל הקשר שהיה במשך 9 חודשים וזה מה שנשאר..
לא הרגשתי רע, או צבועה, או לא בסדר. בניגוד לכל הפעמים שניסיתי לחתוך את הסיפור ותמיד חזרתי אליו, לא הרגשתי שהסיבות שלי לא נכונות, שהייתי לא בסדר, או איזו שהיא תחושת חרטה.
והיום..
עברו כמעט 4 חודשים מאז. אני עדיין לא מרגישה שעשיתי טעות. אני אמנם לבד ולו יש כבר מישהי אחרת. אבל אני באמת בסדר, אני אוהב אותו לנצח, תמיד תהיה לו פינה קטנה בזוית ליבי. אבל אני יודעת שלעולם אני לא אצור איתו קשר שוב, שלעולם לא נהיה ביחד ושאני לעולם לא אשכח אותו, את מה שהוא לימד אותי ואתה מה שהוא נתן לי.
לילה טוב, שיהיה סופ"ש נפלא
פרייה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
