כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

אהובי ואני היום חצי שנה יחדיו.

אם אני לא מחשיבה את הטוטל לוס ביני ובין קומבי, את החרא ביני ובין הדוס, את העצבים ביני ובין התימני הפלמט. אז, זו מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי. יתרה מזאת טובה ביותר, המספקת ביותר והאוהבת ביותר.

לפני שבוע וחצי היה לי ראיון עבודה ממנו, כזכור, יצאתי בהרגשה מחורבנת ביותר. יומיים אחריו התקשרו אליי לומר לי שהם ישמחו מאוד אם אני אעבוד איתם (!!) אני, שהייתי כמעט בטוחה שלא התקבלתי, המשכתי לעבוד בלהחזיר ספרים למדף ולא אמרתי להם דבר על הראיון, העבודה וכל מה שנלווה אליה. דבר, שעורר בלאגן גדול ביותר שהם התקשרו אליי שוב אחרי הסופ"ש, בישרו לי שאני אעבוד במחלקה אחרת ממה שהתראיינתי אליה ושאני צריכה להתחיל מייד.

אני מאוד לא גאה בעצמי על איך שהתמודדתי עם העזיבה. כיוון, שביום הראיון הבוס לשעבר אמר לי שהוא ממש שמח שאני עובדת שם ושאוטוטו, יהיו לי משמרות לרוב בספרייה.. לכן, שיקרתי..

ניצלתי את העובדה שנופלות על אחגדול והאחת קטיושות ואמרתי לבוס שאני "נידרשת" בבית בצפון ועוזבת לחלוטין את ירושלים. הוא היה כ"כ מבין וסימפטי שאני הרגשתי כמו המפלצת שאני. כמה ימים אח"כ הוא עוד התקשר לדרוש בשלומי ואיך אני מתמודדת

עכשיו אני פקידה/סטו' באחת המחלקות בעיריית ירושלים. הופצצתי בהמון חומר שכמובן לא נקלט בראש האטום שלי. בדיוק היום יצאתי בהרגשה כ"כ מחורבנת- אולי אני כזו מטומטמת שהדבר הפשוט אותו אני צריכה לעשות פשוט לא נתפס!! אני מודה שהזלתי דמעות. (אני מרחמת על עצמי כשעל כל המשפחה שלי נופלים טילים)

הבעיה הגדולה שהציפיות ממני כ"כ גדולות ואיך אני יודעת את זה?. הבוס שלי שהוא איש מקסים, הכניס אותי אליו לשיחה ואמר שהוא היה בראיונות בודדים ושהוא התרשם ממני ביותר. הוא אמר שיש לו תפיסה מצויינת לגבי אנשים ושהוא ישר ראה שיש לי יכולות להיות קצת יותר מסתם מרימת טלפון.

אני לא יודעת אם האנשים שם נותנים לי את ההרגשה שאני מטומטמת, או שאני מצפה מעצמי ליותר מידי, או שאני לא יודעת מה...

נזכרתי היום שגם במוקד, פעם מזמן מזמן, הייתה לי הרגשה כזו ואז אנשים יצאו מגדרם כדי לתת לי להרגיש דפוקה.

אם מישהו תהה, עוד יומיים מקבלים מפתחות לדירה החדשה והמהממת ועוד 5 ימים אנחנו נכנסים רישמית לדירה!

בימים לא סבירים אלו, הקטן שלי חוגג שנתיים

איזה קטע...

אתמול בלילה נזכרתי, עת ניסיתי להתקשר להורים שלי כיוון שסוף סוף, גם הם, קיבלו קטיושות...

הרבה זמן עבר מאז הייתי בת 25, הרבה זמן.

כוח לחגיגות ומסיבות- אין.

בתקווה שכשאני אחגוג שלישיה ליפה שלי, יהיו פה חצוצרות וכינורות

בסוף השבוע ערן עשה מעשה.

הוא התיישב מול המחשב, עבר על כל חברות הייטק הירושלמיות ושלח לכל אחת את קורות החיים שלי.

אני הייתי סקפטית, אבל להפתעתי כי רבה זה הצליח.

היו ששלחו לי מייל מנומס של תודה, אבל לא תודה והיו חברות שהתבאסו מזה שאני לא אוכל לתת שנה הבאה משרה מלאה. זה ביאס אותי יותר מהדחייה. כיוון שהם רצו מישהי עם ניסיון ספרייתי, אבל זה בסדר שהיא עדיין לא מידענית. יכל להיות תפור עליי.

היום הייתי בראיון עבודה. לא ממה שערן עשה, אלא פליטת פה של קרמיט הביאה אותי לקפוץ על המציאה.

התלבשתי באופן יותר מראוי לראיון. הייתי נינוחה ועם זאת חייכנית. הייתי מוכנה פחות או יותר לשאלות שישאלו אותי, אבל היו מעבר, מסתבר...

שאלו אותי על ההיסטוריה שלי, מה אני מחפשת בסביבת עבודה, מה מפחיד אותי, מה אני אוהבת בעצמי ומה אני לא. כשסיפרתי להם שניהלתי *** בעבודה הקודמת שלי, הם רצו שאני אפרט להם איך בדיוק מנהלים ***.

את קרמיט הם לא שאלו את כל השאלות הללו והם הודיעו לה על המקום שהיא התקבלה. לי הם אמרו שהם יודיעו לי, גם אם התשובה תהיה שלילית, ביום חמישי (אני חושבת שהבנתי את הרמז לא רע). ידעתי מה יהיו השאלות, הכנתי את התשובות מראש, אפילו התייעצתי עם ערן על מה לא צריך לומר להם. כשהשאלות נשאלו לפחות בהתחלה, עניתי את כל התשובות האינטילגנטיות (והבנאליות) שמצופות מראיון עבודה. אח"כ נתקעתי ועניתי בדיוק את מה שלא צריך לומר.

ראיונות עבודה זה עניין של שיווק עצמי. לא הייתי בהרבה ראיונות עבודה שאשכרה נדרשתי לתת תשובות עליהן. הפעם האחרונה שהייתי בראיון עבודה של ממש היה הראיון האומלל באל-על. שיווק עצמי, בטחון עצמי ואסרטיביות ובכל זאת...

אני אדם כ"כ אסרטיבי ובטוח, אבל כשאני מגיעה למצב של לדבר מול אדם כדאי "למכור" את עצמי- פה אבדתי.

אולי, בגלל שלא הייתי בראיונות עבודה אמיתית, אז אין לי כ"כ ניסיון והכל זה עניין של ניסיון. אולי מכל דבר צריך ללמוד ולכל 100 ראיונות עבודה שאני אלך אליהם, לאחד בסוף יקבלו אותי. אני רק מנסה, אבל ממש מנסה לא להשבר, להתבאס ולא להרוויח מזה מבחינה מנטלית כלום.

אני מניחה שלא התקבלתי לעבודה ההיא. אני לא אעבוד עם קרמיט ואמשיך להחזיר ספרים למדף...

אני מניחה שזה פוסט ישיר לפוסט הקודם. נראה כמה אני אוכל לכתוב אותו כמו שצריך.

בכלל, ארבעת המשפטים האחרונים נראים תלושים משאר הפוסט. זה מה שקורה כשרצף המחשבה נקטע. הייתי צריכה להשלים את הכתיבה כי זה היה דווקא חשוב לי ורק אח"כ ללכת להתבהם עם האמריקאית.

קרמיט כותבת שירים.

ערן אמר שהוא ילחין אותם ואני אוכל לשיר אותם. אולי אני אוכל להיות כמו איה כורם ולהוציאת תקליט. אבל אני בניגוד לאיה, לא באה ממשפחה ששוחה בכסף. מה זה שוחה, צוללת בכסף ויכולה לממן להוציא את האלבום. למה דווקא איה? כי אותה אני מכירה. שרנו ביחד בבי"ס. היינו בלהקה ביחד כשהיא קיבלה שיר סולו, כולו לעצמה. את "אורי" של רחל המשוררת. לזכותה אני יכולה לומר שהיא עשתה את זה בצורה נפלאה. מה שאני לא אוהבת זה את סגנון השירה שלה כיום. מתיימר ומתייפייף. למה היא לא יכלה להשאר כמו שהיא הייתה? התפתחות זה דבר מצויין, אבל לא התפתחות פלצנית באדיבות קרן פלס ומירי מסיקה.

אבל, ליצור זה נפלא. תהיתי מה קרה ליצירה שלי. פעם הייתי כותבת פיזמונים (בניגוד לשירים) כולם אמרו שיש לי סגנון ופוטנציאל לא רע בכלל. מעניין למה הפסקתי.. למה הפסיקו לבוא אליי השירים (והמנגינות)..

חשבתי קצת על השיחה שהייתה לי עם האמריקאית שלשום- על דרמות ונירמול במערכת היחסים שלי. דבר שהוביל אותי למחשבה שמיצי ואני בקושי מדברות עכשיו. נכון, היא בקורס דיילות ואמורה לסיים שבוע הבא, לכן אין לה כ"כ זמן. אבל בחשיבה עמוקה יותר, נוכחתי לדעת שהצטמצמות השיחות החלה כשהכרתי את ערן. היא אמרה שאני פאתטית ואני אמרתי לה שהיא מקנאה. היא אמרה שאין מה לדבר איתי יותר, כי הכל בסדר בחיים שלי- בניגוד אליה. בנתיים היא הכירה מישהו והיא איתו כבר קרוב לחודשיים. אבל, שמעתי משולר שהדרמות לא נפסקות, שלא הכל הולך חלק (לדוג: המונדיאל חשוב עבורו יותר ממנה. אני חושבת שהביטוי המדויק שהוא השתמש היה שהכל עניין של סדר עדיפיות בשבילו- אידיוט).

אצלי הכל בסדר.

אין עליות ומורדות עצבניות בקשר שלי עם אהובי (דבר שחוסך המון התקפיי לב וזעם). הכל מסתדר, אתם מבינים- הבית, הלימודים, אפילו קצת העבודה (לפחות שלו). אני יודעת שהמגורים ביחד יהיו אידיאלים ואנחנו נסתדר היטב. כבר עכשיו אנחנו פרקטיקלי חולקים את אותה הדירה. אולי זו הסיבה שיצרתי לעצמי את מה שכתבתי בפוסט הקודם?..

בכל אופן, כמה אני יכולה להתבכיין על מחסור במזומנים ועל מסגרת לוחצת בבנק?

כמה אני יכולה להתבכיין על הסמינריונים שלי ועל עודפי המשקל?

אני יודעת שאני חופרת.

פעם הייתי כזו שדנה והופכת ומגלגלת כל קשר שהיה לי עם מישהו. למה הוא אמר לי ככה, למה התנהגתי ככה ומה יהיו ההשלכות של זה. אמרו לי פעם שאני הבחורה שחושבת הכי הרבה כשזה מגיע לגברים. היום זה כבר לא ככה. קטעים איתי.

אני חושבת שאני אלך לאונ' ללמוד קצת.

יש מחזות יווניים ואפולוגיות של אפלטון שממתינים לי שם.