כדי לנצח צריך לראות את הצד השני מובס

מספיק ודי!!!

היום ביקשתי לראות את החוזה שלי. רציתי לראות מה נשתנה המעמד שלי כיום ביחס למעמד שלי לפני הלידה. החוזה שלי מעודכן לימים בהם למדתי בירושלים בימי חמישי. כמו כן, אני באותו חוזה עדכני אני גם צריכה לעבוד ימי שישי.

שתבינו, החוזה הזה נכון לימים בהם גרתי עם אהובי בכפר חיטים!!!

כששאלה הסמי טריילר האחראית על משאבי אנוש (והיא הכל מלבד יודעת לתקשר עם בני אנוש) אם הכל טוב, איך אני מסתדרת במחלקה החדשה אמרתי שאין לי תלונות, מלבד השכר. אז היא ענתה- חכי, את עוד חדשה...

בשוֹק אמרתי לה- סמי, אני בקופוריישן כבר יותר מ-3 שנים. היא לא התבלבלה וענתה לי שבמחלקה אני חדשה...! המערכת נתונה ללחצים, לא יעלו לך את המשכורת!

אתם מבינים, "בחרתי" ללדת ולצאת לחופשת לידה. לכן לא מגיעה לי העלאה במשכורת. מעניין שהיא "בחרה" ללדת 3 חודשים לפני, אבל לה אין בעיה של כסף משום מה...

כשקמתי היא שאלה: עזרתי לך?

עניתי לה: עזרת לי להגיע להחלטה.

קצת לפני שדיברתי איתה הגעתי לטורים גבוהים עם מנהל המחלקה שלי, לא בפעם הראשונה בשבוע וחצי האחרונות. אנשי המערכת הקופורשנית באמת ובתמים מאמינים שאני צריכה להעניק למערכת באמת את כל כולי, בשעה שהם משלמים לי מינימום...!

אני כ"כ כעסתי עליהם שהם לא נותנים לי לעשות את העבודה שלי, מפילים עליי דוחות משנים קדומות ועלומות (כן זה התפקיד שלי לפתור פאקים שנעשו בשנת 2008. וכן זה התפקיד שלי ללמד אנשים שעובדים באירגון 15 שנה איך לעבוד). אבל, הראייה שלי היא ככל הנראה הראייה שאינה נכונה. כי חינכו אותי בבית לעשות את העבודה כמו שצריך. אכן חינוך קלוקל!!

כשסיפרתי לקמ***ה על רצוני לעזוב לאלתר, הם ציינו שאני אאבד פיצויים של 3 שנים ושגם אבטלה אני לא אוכל לקבל. כשאמרתי, אז מה, אני אתמודד. הם העירו שלדעתם לעשות שביתה איטלקית זה דבר הרבה יותר חכם לעשות, יותר כדאי לגרום לקופורשן לפטר אותי!

חשבתי על זה קצת בדרך הביתה. אני יושבת בדיוק לפני משרדו של מנכ"ל הקופוריישן. אני יכולה לגלוש קצת בפייסבוק (באמת הרבה זמן לא שמעתי מה מתרחש בפארמוויל של אנשים שלא הייתי איתם בקשר 10 שנים), אני יכולה לעשות שיחות טלפון ארוכות (כ' החביבה נסעה לחצי שנה לאנגליה, אני חייבת לשמוע מה היא עושה שם יום ויום), אני יכולה ללכת להסתובב (טבריה היא עיר לתפארת מדינת ישראל).

מידיי פעם, אני יכולה להוציא קבלה או שתיים

אהובון אמר שהם לא נוטים לעשות את זה. יש נטייה חזקה לשמר את האנשים חזק בתוך המערכת. אבל אני רוצה לראות איך יגיב הכורדי האידיוט (וסליחה מכל מי שהעלבתי עכשיו) שיראה מה היא תפוקת העבודה שלי...

ככה ביום בהיר אחד, התהליך הגיע לסיומו!!

אני מודה, הייתי צריכה להיות מודעת לזה, להכין את עצמי נפשית. אבל זה לא קרה. אני לא יודעת מה עבר לי בראש, עד מתי היועצת תלווה אותנו. אבל כשזה הגיע, נעצתי מבט במחשב ובאיש ושאלתי, איך ממשיכים עכשיו מכאן?..

לאחר כמה ימים ולילות לא רעים בהם הילדונת הלכה לישון בשקט מופתי, היתה חייכנית ונפלאה, אז החלטנו לא היינו בקשר יום יומי עם היועצת, אבל המשכנו למלא טבלאות. ששלחתי לה ביום רביעי את הטבלאות, היא לא ענתה לאף אימיילים שלי. ב-8 בערב קיבלתי מייל: נראה שאפשר לסיים את התהליך- היה כיף להכיר אתכם- בהצלחה בהמשך דרכם- הייתה לי תחושה של סיום תפל. אולי זו הסיבה שלא הייתי מוכנה לסוף.

בדף המשוב שהיא צירפה למייל האחרון הייתי כנה. סיפרתי שהשיטה בהחלט נהדרת, השינוי אצלי ואצל האהוב הוא שינוי של 180 מעלות ושווה כל שקל (לא כתבתי רק שלפי דעתי השיטה הזו יקרה ביותר).

כשהחלטנו להחזיר את הספוגייה למסלול, עשינו קצת רוורס על מנת שנוכל להתקדם. חזרנו להשכיב אותה לישון מוקדם יותר, עשינו לה טקס שינה שמורכב מהנקה, אמבטיה, שירים בעת ההתלבשות, פרידה מכל התמונות שיש על הקירות ואז למיטה. וזה עובד..

טפו טפו טפו....

אני לא אומרת שהיא לא מתעוררת יותר מפעם בלילה. לפעמים היא כמה לנו גם פעמיים ושלוש אפילו.

אני לא אומרת שכל הרדמה היא ורדים ושושנים. לפעמים יש בכי כשספוגונה במיטה וצריך לחזור ללטף ולהרגיע.

ונכון, כמעט ואין לנו יכולת לתכנן סידורים או לצאת בערב, כיוון שהיא לא נרדמת בשום מקום שהוא לא המיטה שלה וכיוון שהיא מתעייפת כ"כ מוקדם.

אבל, איכות החיים שלנו כ"כ השתנתה. כדור הפיזיו נכנס אחר כבוד אל הבויידעם, להחזיק אותה בידיים קורה רק כשהיא עירנית והקטנטונת כ"כ מאוהבת במיטה שלה שהשינה (כאשר היא מתקיימת) מתרחשת אך ורק בה.

השבוע ספי הקטנה הייתה בת 9 חודשים. הזמן רץ, למרות שאלו היו החודשים הארוכים ביותר בחיי. היכולת לנשום קצת גדלה. כמו גם היכולת להאכיל אותה במשהו שהוא לא רק פירות (תודה לאל). עכשיו, כל שנותר הוא לסיים להניק ולשים אותה בגן. אף אחד לא אמר שלגדל ילדים זה פשוט...

אה ודבר אחרון...

טפו, טפו, טפו, טפו, טפו...