בעצם, את זה כבר עשיתי. אני תוהה לאן לנתב את העצבים.
אולי אני צריכה לעשות תחרות, סקר. מה אנשים סביבי יותר: עצבנים, חרדים או סתם חארות.
אני בכלל לא צריכה לכתוב כשסביבי נהרגים יותר ויותר חיילים ואזרחים. מה שגרוע יותר, שאני הכרתי יותר ויותר הרוגים. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה להכיר.
הבוס היום קרא לי ולבחור החדש לישיבה. ישיבת סיכום אחרי 3 שבועות.
הוא אמר שיש לו תחושה שדברים לא זורמים כמו שהם צריכים לזרום (?!) שאנחנו אולי לא בקיאים בנעשה כמו שהיינו אמורים להיות (?!) שאולי הייתה איזו שהיא נפילה בחפיפה (!!)
זה מאוד הרגיז אותי, הייתי על סף דמעות והבוס שלי אמר לי שאני נראית "עגמומית". אני תהיתי בכל רם..
האם אני אמורה להיות מומחית בכל החומר אחרי 3 שבועות?
האם אלה שעשו לי חפיפה באיך לצלם תיקים ולקפל מכתבים היו אלו שאמרו שאני לא מספיק טובה?
האם אני אמורה לדעת לענות לכל השאלות של דבר שהתחלתי להתעסק איתו רק אתמול?
האם כל המלעיזים לא יכלו לומר את הדברים בפנים והיו צריכים לבוס?
לא בקול רם חשבתי שאולי למישהו יש אינטרס "להתלונן" עליי? אולי אני "אעוף"?...
בוס אמר שהוא הרים גבה לכל מה שהמלעיגים אמרו לו והוא לא מקשיב להם בכלל, או שמקשיב גם לצד השני.
הוא טען- מה שהרגיז אותי הכי הרבה ומשום מה לא אמרתי לו דבר על זה- שמחזיקים לי את היד ואצלי זה כמו גנניה. אני לא עושה דברים לבד.
זה פאקינג שקר וכזב.
אני לא יודעת אם זה מה שאמרו לו, או שהוא "הסיק" את הדברים לבד.
לא דיברנו יותר מידי כי היו לי דברים על הראש, כמו המצב של האחים שלי בצבא למינו.
אבל אח"כ, התחלתי לחשוב. בחשיבה הזו תהיתי איך להגיב. מצד אחד, רק הרוסייה שהיא זו שהעבירה לי את רוב החפיפה יכלה ללכת ו"להתלונן" והיא אכן אמרה לי שהיא דיברה עם הבוס (רק שלי היא אמרה שהיו לה הצעות ייעול). מצד שני, יש את "התרנגולייה" והן אחת לאחת צבוע! ניסיתי להשמר מהן ולהיות קורקטית עם כולן. אבל, עכשיו אני תוהה אם לא ניסיתי להשמר מהצד הלא נכון. אולי הנחשים מתחת לקשים הם אלו שכביכול אמורים להיות "חברים" שלי, אבל הן לא.
כל הדרך הביתה מאוטובוס המחורבן (הראשון לא הסכים לעצור לי), חשבתי מה אני אומרת לרוסייה. איך אני אומרת בצורה קורקטית, פרונטלית וישירה את כל מה שאני חושבת. אבל.. עוד מחשבה התגנבה לי לראש. אולי הבוס רוצה לעשות "הפרד ומשול". אולי הוא רוצה שאני אכנס בהן כדי שלא יווצרו יותר קליקות ממה שקיימות כרגע. לקליקות הללו, אגב, אין לי ולבחור החדש, שום קשר. אנחנו בעל כורחנו, נכנסנו לקן צרעות. (בכל מקרה, מישהי בעבודה אמרה שבוס אוהב לעשות הפרדות)
הוא לא אמר רק עליי. דווקא הוא חשב ששנינו לא נכנסנו היטב למערכת.
רק שאני תוהה איך להתנהל מעכשיו. ברור שאף אחד/ת לא חבר/ה שלי. אבל עדיין, עד פברואר אני צריכה איכשהו להסתדר איתן, נכון?
רבל, הלך לעבוד שחור ואני ממתינה לו כאן. עם זלדה וכוס קפה ביד.
תשמרו על עצמכם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
