דבר ראשון, זה בלוג אנונימי, הדבר היחיד שאני אספר על עצמי זה שאני בת 13 מתוסבכת. מאוד.
פתחתי את הבלוג הזה רק כדי לפרוק, כי כרגע פשוט אני פשוט חייבת להוציא את מה שיש לי בפנים.
אני לא פריקית קשוחה ולא פאקצה מהלכת, אני סתם אחת. נתחיל.
כמעט כל פעם שאני עצובה ושקשה לי וכואב לי, זה קשור להורים שלי.
הם לא בדיוק מסתדרים ביחד, בלשון המעטה.
זה התחיל לפני מספר שבועות, אולי אפילו יותר מחודש, אני לא זוכרת כבר.
אבא שלי הבטיח לאימא שלי שאנחנו נעבור דירה. נעבור לעיר אחרת.
חיפשנו וחיפשנו, לקחנו טלפונים, הלכנו לראות דירות, ואתמול, אבא שלי נזכר להגיד שהוא רוצה שאני, אימא שלי ואחותי הקטנה, נעבור לגור בעיר אחרת בנפרד ממנו.
אימא שלי התחרפנה מזה.
היא התחילה לצעוק עליו ולהגיד כל מיני שטויות, עד שלבסוף הוא יצא מהבית, כדי לקחת את אחותי מהמעון וכדי... להימלט.
במשך שעתיים ניסיתי לתפוס אותו בטלפון והוא סינן אותי כל הזמן, השארתי לו הודעות וכלום לא עזר.
אחרי כמה זמן, הגיעה משטרה. החרא הזה התלונן על אימא שלי.
אימא שלי הלכה איתם לתחנה ונשארתי לבד בבית משהו כמו 3 שעות, וכשאבא שלי חזר, הוא סיפר לי שהיא נשארת לישון במעצר נשים, אני מניחה שהיא צעקה עליו בתחנה או משהו.
צלצלו לנייד שלי (!!!) מהתחנה בערב, ואמרו לי שאני אצלצל לאיזה שוטר אחד כדי לדבר איתה, וכשדיברתי איתה היא בכתה לי בטלפון שעושים לה מחר שימוע ושרוצים לקחת אותה לכלא, אלוהים. כ"כ כאב לי לשמוע אותה.
אני לא יודעת מה יהיה היום בשימוע, ויכולים עוד לתת לה צו הרחקה-השד יודע על מה ושהכל לטובה ובלהבלהבלה.
בהצלחה לי. ולה. לכולנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
