אני זה הצל של עצמי.

מכירים את זה, שאתם מסתכלים למטה וכל מה שאתם רואים זה בור ללא תחתית? ואתם מוקפים בכל כך הרבה אנשים, אבל אף אחד לא מושיט יד לתפוס אתכם? ואתם יודעים בוודאות, שברגע שמישהו יושיט יד, אפילו רק טיפה הופ... הנה הלמטה חוזר. יש תחתית. אבל אף אחד לא רואה. כי אתם עטופים בחיוך אחד גדול שמקיף אתכם ולא נותן לאף אחד להציץ ולראות מה הולך מאחוריו. כלפי חוץ הכל טוב ויפה, אתם יפים ואהובים. וצוחקים.. ונותנים את הנשיקות האלה של ה"ביי" בסוף היום. ומבפנים.. אתם מכוערים ושנואים ובוכים ואומרים היי לעצב. מכירים את ההרגשה הזאת.. שהנה הלכתם לאיבוד.. בטח אף אחד לא יחפש אותכם אז מה הטעם.. ובשביל מה לבקש עזרה ממילא אין מה לעזור. כמה פעמים קרה לכם, שאתם מוקפים אנשים ויורדות לכם דמעות מרוב שעצוב וכבר אי אפשר יותר, כבר אי אפשר לשמור בבטן? פשוט בוכים ואף אחד לא שם לב? אף אחד לא רואה??!! וואי אטימות של אנשים זה דבר ענק.. אתם מוקפים בכולם..חברים חברות ואף אחד לא רואה.. אבל זה טוב לבכות, לשחרר קצת.. לא לדאוג כל הזמן למצב בבית שלא כל כך מזהיר.. אבאמא.. אחים קטנים.. לדאוג שכולם בסדר..

כמה זה כואב לגלות שהאנשים שחשבתם שאתם מכירים יכולים להשתנות לכם מקצה לקצה. בתוך שניה. רגע אחד הוא עוטה מסכה והכל ורוד, וברגע שתסובבו את הראש הוא ילבש את המסכה השניה ויתקע לכם סכין.. פלאכ.. ישר לתוך הלב. יסובב אותה כמה שיותר, כמה שיכאב יותר ככה יותר טוב בשבילו. והוא יודע איפה הנקודות הכואבות. והוא ילחץ, ויסובב, עד שיגמר כח הסבל שלכם ותתפרקו. מכירים את זה, שאתם יושבים עם העולם, אתם נעצרים לרגע פשוט להסתכל על כולם וזה מצב של: "מה לעזאזל אני עושה פה?" כי הכל שיטחי, אתם פשוט לא מתחברים לזה. מה לעזאזל אני עושה פה? ולמה אף אחד לא מסתכל על העולם שמעבר.. מעבר לכל השטויות האלו שגורמות לנו להרגיש חרא עם עצמנו.

ולא , לא אני כתבתי. פשוט היה מתאים .. מפה.

אני בסדר, אל דאגו.

סתם הימים האלו.. אני פשוט שונאת תהרגשה הזאת.