מכירים את זה.. שיש לכם כל כך הרבה מה להוציא, שאתם אוגרים בתוככם כל כך הרבה ואז, זה מתחיל להתפרץ בנקודות קטנות..לבעבע מעל פני השטח..ובסוף להתפוצץ?
אני בשלב של הבעבוע..
רבתי עם אמא, עברתי לאבא.. התנתקתי מכל הסביבה הטבעית שלי.
אני לא מבלה עם חברות, התקשורת היחידה שלי איתן זה דרך האינטרנט או בטלפון..וכמובן בביצפר.. שבתור שמיניסטית אני כבר לא מבלה בו הרבה..
הן מפצירות בי לבוא ולצאת איתן ולהיות איתן..אבל קשה לי..קשה לי עם כל הנסיעות... זה לא כזה רחוק אבל יש מרחק..וזה גומר אותי כל הנסיעות האלה.
חברות שלי הן מהסוג שיבקרו אותי,מהמילה ביקורת. ואני ממש מעריכה אותן על זה.. הן יודעות לפרגן ולהיות לצידי כשצריך אבל הן יודעות להגיד לי מתי אני לא בסדר, ואין הרבה חברות שיעשו את זה..
עד לפני חודש, אף אחת מהחברות שלי לא ידעה את הדבר הכי משמעותי בחיים שלי..כרגע אני עוד לא יפרט אותו.
ולפני חודש השתניתי,באמת שכן. והתחלתי להיות יותר פתוחה לאנשים ויותר לדבר על עצמי. וסיפרתי להן, והן קיבלו את זה הכי טוב בעולם, ואמרו לי שאני מפגרת שלא סיפרתי להן על זה עד עכשיו..
החברות האלה כל כך חשובות לי. הן שם תמיד כשאני צריכה, תמיד אבל.איפה שאני לא יצטרך אותן ומתי שאני לא יצטרך אותן, הן תמיד יהיו שם.
את הפוסט הזה הן לא יקראו, כי בינתיים הבלוג הזה הוא אנונימי, רק שלי. אישי שלי.
אני מקווה שיהיה לי יותר קל עם הכל אם אני פשוט ישפוך את מה שאני מרגישה פה..
אני מאוד מקווה לכך.
אז, שיהיה לכולנו ערב טוב והמשך שבוע נהדר(:
נ.ב..אני חושבת שמן הראוי להוסיף..
יוסף טומי לפיד ז"ל..יהי זכרך ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
