באמת שמזמן לא רשמתי כאן בדבר הזה. כבר הספקתי לשכוח שהוא קיים. חצי שנה....מוזר לאללה.
ופתאום עכשיו, סתם ככה נזכרתי לכתוב. אחרי חצי שנה...אני לא יודע אם לקרוא לה מדהימה, כי היא הייתה כל כך, אבל כל כך הרבה מעבר לזה.
הספקתי כל כך הרבה.
קורס של חצי שנה, להתגייס, להכיר מלאמלאמלא אנשים, לעשות כל כך הרבה דברים חשובים בעלי ערך, בלי שתיארתי לעצמי, להגיע לדבר שלא חשבתי שאני יכול להגיע. בקיצור, מדהים מדהים מדהים.
השבירת דיסטנס שהייתה לנו, אחד הימים. דפינטלי.
ואתמול? שהיינו בבית של המפקד שהיה לנו בקורס, וירדתי איתו על ראשים של נרגילה, אחד שבכלל לא מעשן, נגד זה, בחיים לא השתכר לפני הקורס, דופק בירות ושוטים בקצב עם נרגילה ביד השנייה.
מה נהיה איתי?
זה נחמד, ההרגשה הרגעית, אבל יש לי הרגשה שזה לא טוב, שזה לא אני. נכון שאני יותר משוחרר, נכון שיותר טוב לי. הרבה יותר טוב לי.
אולי זה בגלל שאני לא בבית. אולי דווקא בגלל זה שהייתי בבית כל כך הרבה לאחרונה כמו שלא הייתי כבר חצי שנה, אם זה הרגילה של שבוע, או 2 שלשושים במשך שבועייים שיצאתי בהם הביתה בגלל הפסח, אני לא יודע מה באמת הסיבה, אבל דברים מתחילים לחזור אליי.
אני בכאב ראש מתמשך מאז אתמול בלילה מרוב הדברים הרעילים שהכנסתי לעצמי לגוף, ואני לא! הולך לעשות את זה שוב בזמן הקרוב, חסר ביטחון עצמי יותר מתמיד, במיוחד אחרי הלילה, שאמרנו לעצמנו..יאללה בנות...כי בחיאת, עוד פחות מ-10 ימים יש לי יום הולדת, ועדיין כלום עם המין השני...כלום.
גיל 19...אנשים הספיקו עולמות בגיל הזה..ואני כלום. זה לא רק החוסר ביטחון הזה, כי הוא נובע מהמקום של הדימוי שלי שנתפס בעיניי כבעיניי אחרים.
אז סבבה..היום זה דוגמא הקלאסית. נכון שאני עם כאב ראש מתמשך כבר יום שלם...והוא הציע לי להתחיל עם 2 בנות ממש חמודות, אבל לא רציתי, בטענה שאני לא מרגיש טוב, אבל הסיבה האמיתית..שאני פשוט חסר ביטחון בנוגע לכך, לכך שאף אחת לא תרצה אותי. מנסים לשכנע אותי שלא...שזה סתם הדפיקות שיש לי בשכל מאז ומעולם...אבל אני באמת כבר לא יודע למי להאמין, כי כל מקום אומר לי אחרת, ומן הסתם אנשים שקרובים יגידו דברים כדי לעודד...אבלזה לא ממש מעודד כי בתוכי אני יודע שזה שקר.
והיום בכלל...חזרנו לימי הצעקות...אח שלי ואבא שלי..מה שכל כך רציתי להתחמק.
זה כבר נמשך כמה שנים פלוס מינוס...אבל בקטנה...אבל היום...איך שאבא שלי התרגז...זה הזכיר לי את הימים כשאמא שלי עוד גרה בבית הישן, הימים שדפקו אותי לגמרי לכמה שנים ובזכות..לא בזכות...בגלל..ובגלל לרעה ענקי...אני ככה כמו שאני היום. כל המנטליות והדכאונות והתמרמרויות, והחוסר ביטחון, ומוטיבציה והתחמקות מהכול ומהחברה והתבודדויות והזעם...והכול. הכול שיצא אליי...ועכשיו זה שוב חוזר...ואני מנסה לברוח בראש למקום אחר כדי לא לשמוע את זה...נכון אולי אני סיסי....אבל באמת שלא מתאים לי...אבל חבל כי הראש עסוק בלכאוב.
יום ראשון חוזרים לבסיס להמשך לימודים....ויהיה ארוך ובטח מעצבן...אבל נקווה שמעניין...ומתחילה תקופה חדשה מסוג כלשהי למרות שבינתיים אני לא כל כך אוהב את השינוי הזה...הפרידו ממני 2 אנשים שאני כל כך אוהב וכלכך למדתי להעריך..ונכון שנהיה איתם בלילות..וגם זה בקושי..אבל זה לא כמו להיות ביחד וכל כך חבל לי. באמת שכל כך. ואנשים לפעמים...בדברים שאומרים כל כך מעצבנים...בשייכות...באגו...בהתעלמות שלהם וחוסר אכפתיות. זה כל כך מאפיין אותם לפעמים שזה מרתיח...ואני לבד בחדר וגם ממנו אני הולך להיזרק מחרתיים לאנערף איפה..ואני גם ככה שונא להיות במיטה העליונה שאני בקושי מטפס אליה. זה לא אותם תנאים. זה שונה. כולם רחוקים 1000 מיילס אווי....ואוף. לא יודע.
כואבלי הראש כל כך ....
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: