פרק 1.

היינו כל כך נרגשות אירנה ואני [17]

יום לפני ההופעה לא ישנתי כמעט בכלל מרוב התרגשות.

תמיד חלמנו לראות את הבנים, תמיד חלמנו לשמוע את קולו המיוחד של ביל תמיד חלמנו לשמוע אותם מנגנים כל כך יפה, תמיד חלמנו לשיר איתו על הבמה. תמיד חלמנו לפגוש אותם..ותמיד חלמנו שאנחנו האחת והיחידה של התאומים. האהבה שלנו הייתה עמוקה, במיוחד שלי אל ביל.

בחיים לא האמנו שמשו כזה יקרה, תמיד אמרנו "אלהים תעשה נס, שרק אראה אותו שרק אחבק אותו". מה האהבה הזאת שווה?? כל אחת הייתה רוצה אותו, אז למה אני מתוך מיליוני מעריצות נקבל אותו??!

לאפחד זה לא היה הגיוני ולא נראה כך.לצערי, חשבתי לעצמי.

בנתיים אני ואירנה סיימנו את השלטים, הדבקנו את התמונות וכתבנו יפה ובגדול את הכותרות: "Bill ich liebe dich"

וכל מיני משפטים כאלה..

סיימנו גם לגזור את הלבבות...כשעתיים לפני הנסיעה הארוכה להופעה, הנסיעה הייתי בערך שעתיים.

השלטים יצאו ממש יפים לדעתנו, אבל אם כל ההשקעה הייתי כל כך רוצה להראות לביל עד כמה שאני באמת אוהבת אותו.

"נווווווו כבר אניה נאחר לפתיחת שערים!" צעקה אירנה.

"טוב טוב אני באה אני באה!אני נראת בסדר?איך החולצה?" אמרתי

"כן כן מושלם נו בואי כבר אניה את לא רוצה להיות בשורה האחרונה נכון?!"ענתה אירנה.

"רק תבואי המונית מחכה לנו למטה" היא הוסיפה.

"אני ממש מקווה שנתפוס מקום טוב" אמרתי.

סוף סוף הגענו..וכמובן עמדנו בין הראשונות בתור.היה נראה אלפי מעריצות מאחורנו.

כולם צעקו, נרגשו, והתלבו. גמני ואירנה.

לא האמנתי שאני בכלל שם, לא האמנתי שעוד היום אני אראה אותו, את הבנאדם הזה שאני כל כך אוהבת, שעושה אותי בנאדם אחר, שמרגש אותי לשמוע אותו, את קולו, ואת שמו.

"אלוהים אני פשוט לא מאמינה" אמרתי.

כמה בנות! כל כך הרבה שהיו נלחמות רק כדי להגיע לאותו מטרה שכולם רוצים.

כולם דחפו, קיללו, והיה רק אכפת שטוקיו הוטל ישימו לב רק אליהם..ואפילו רק שיגיעו לשורה הראשונה שגם על זה כולם חולמים.

ברגע שנפתחו השערים רצתי בכל הכוח, ואירנה אחרי, רק כדי להגיע לשורה השלישית לפחות!

"אנחנו בשורה הראשונה!!בשורה הראשונה!!" צעקה אירנה שבקושי שמעו מרוב הצרחות בקהל.

נמחצנו כמו נמלים על הגדר, רק לא העזנו לזוז כדי לשמור על המקום טוב טוב.

כמעט שעה חיכינו לבנים שיצאו.

בנתיים כולם צעקו חזק "טוקיו הוטל!טוקיו הוטל!טוקיו הוטל!"

והנה זה התחיל. הרגע שחלמתי עליו ושחיכיתי לו כל כך הרבה זמן!

גיאורג, גוסטב, וטום יצאוהם נראו כל כך שמחים להופיע כאן.

פתאום שמענו את המנגינה המדהימה של "ready set go"  וכל האולם בביתן קפץ וצרח בכל הכוח!

"הנה טום!הנה טום!!!" התרגשה אירנה, ואני איתה.

הקהל קפץ ושר בדיוק כמו משוגעים!

והנה ביל, הוא יצא לקראת הפזמון והתחיל לשיר "ready set go its time to run! the sky is changing we are one"

הוא שר, וכל המעריצות הנרגשות איתו.

"הנה הוא מולי, הוא כל כך מושלם" אמרתי לעצמי.

"אניה, את חייבת להרגע" אמרתי לעצמי אבל לא יכולתי להתאפק. ברגע שראיתי אותו התחלתי לבכות.

לא ידוע אם זה היה בכי של עצב או שמחה. אולי זה שניהם.

מה אני לאומתו?!אני כל כך אוהבת אותו בגלל מי שהוא!והוא...הוא לא שם עליי לא מעניין אותו מי אני....אני סתם ילדה פשוטה למה שדווקא אני אזכה לאהבה הזאת? הוא העיף מבטים בקהל הנרגש מאוד ושמח לשמוע את כל הצרחות.

זהו זה פרק 1

מקווה שנהנתם כי אני ממש השקעתי,

בבקשה תגיבו כי זה ממש אבל ממש חשוב לי.