מהמלחמה
מזה ששני עמים שונאים אחד את השני
מהעובדה שהמון מדינות שונות בעולם מאשימות אותנו בלי להכיר את הצד שלנו.
מאנשים שמסוגלים לאחל מוות לאחרים
מלראות בטלוויזיה ילדים סובלים
מלהיות תקועה בדירה
מלהיות רחוקה מההורים, החבר והחברים
מזה שללכת לסופר לקניות נהיה דבר מפחיד
מזה שאי אפשר לישון כמו שצריך בגלל האזעקות והפחד מהן
נמאס מלהחליף מסגרות ולהתרגל לעבוד עם ילדים חדשים ובתנאים שונים כל יום,
מאנשים עם תפקידים חינוכיים בכירים שאיכשהו לא מבינים דברים בסיסיים בחינוך,
מאנשים שהורסים פעולות,
מילדים שבוכים,
מילדים שרבים ומאשימים אחד את השני,
משותפות לדירה שרבות אחת עם השנייה
ושלא מבינות אחת את השנייה.
נמאס מזה שהדבר היחיד שאפשר לראות בטלוויזיה זה חדשות,
נמאס מהריבים שיש תוך כדי צפייה בחדשות.
נמאס שאתן לא מצליחות להבין אותה.
נמאס לי מזה שכואב לה.
נמאס להיות היחידה שמבינה שהיא לא מתנהגת ככה כי בא לה, אלא אין לה דרך לשנות את הדפוסים שלה כרגע.
נמאס להסביר את זה לכן,
ובעיקר נמאס מזה שאתן אומרות "את רכה איתה מדי, ככה היא לא תלמד".
אתן לא צריכות ללמד אותה, היא לא תלמידה ולא חניכה שלכן,
אתן צריכות לנסות לעזור כחברות.
נמאס לי שלא משנה כמה אני מנסה לעזור לה כחברה, העזרה שאני מסוגלת לספק לא באמת עוזרת.
נמאס מזה שאני תמיד צופה מראש את מה שיקרה, נותנת לאנשים פתרונות שיכולים לפעול כמו קסם.
נמאס מזה שאף אחד לא טורח להקשיב לפתרונות או לפחות לפעול לפיהם.
נמאס מזה שאני צריכה להתאפק ולא להגיד "אמרתי לך" כשאני מגלה שצדקתי וש"פתרון הקסם" שלי באמת היה מתקן את הבעיה עוד לפני שהיא נוצרה.
נמאס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
