Life as an algorithm

סיפרתי לו שכשאני מפחד, אני שותה ואני, אני מפחד המון.

עד שזה נדחק, לא עד הסוף, אבל כמעט.

סיפרתי גם שבאחרונה, אני שותה קצת גם בבוקר, רק ממש טיפה, כדי שיהיה קל יותר לצאת לרחוב.

הוא אמר לי שאני בדרך לאלכוהוליזם, אמרתי שאם אין ברירה...

אני לוקח כל מיני כדורים.

יש למיקטל, למיקטל הוא כמו מזרון, הוא אומר שצריך אותו כי אי אפשר לפרוש סדין על הרצפה, הוא אומר שזה יגרום להתקפים, אולי לכאבי גב. הלימקטל לא ממש עוזר והפחד, הפחד האיום, גורם לי לחשוב שהתקפים זה בכלל לא כזה משנה. אחרי קצת זמן עם הסדין, הוא נתן לי כרית שקוראים לה פבוקסיל. הפבוקסיל סתם מגרד, מציק לישון עליו, כואב לישון עליו והמון פעמים חשבתי להוריד את הציפית הזו שבמקום לעזור ולרפד, רק מכאיבה יותר ומפחידה יותר. אבל נשארתי עם הכרית כי אני סומך עליו וממילא אני מרגיש שהבחירות שלי גרועות וששום דבר שאעשה לא יהיה טוב, אז אולי הוא יודע מה כן טוב, אז המשכתי. ושתיתי. יותר. כדי לרכך את הציפית ובכל זאת, לא ישנתי טוב בלילה.

אז כשסיפרתי לו על השתיה בבוקר, הוא נתן לי Lorivan. מאז אני רגוע. בערך. ואם אני נלחץ, אני מנשנש Lorivan ופתאום הכל פחות מפחיד והמחשבות כמעט נורמליות ואני עייף אבל זה שווה את זה.

אני אוהב אותך Lorivan. תשמרי על כל אהוביי, תשמרי עליהם בריאים ושמחים ומצליחים ואם אפשר תשמרי קצת גם עליי.

אני אוהב אותך Lorivan.