אני מאד מפחדת באחרונה. מדברים לא הגיוניים. מדברים רעים.
אבל היום יכולתי לראות שיש גם טוב. זה קשה לי, לעצור את כל הפחד הזה. זה
קשה לי להיות בתוכי. אבל היום ראיתי אישה יקרה ומדהימה והרגשתי כ"כ אהבה
אליה [אל תקפצו, לא כזה סוג של אהבה] וכ"כ אני רוצה שיהיה לה טוב וגם היא
רוצה שלי יהיה. והיא אמרה שעוד יהיה לנו והיא חיבקה אותי ולרגע, היה כ"כ
נעים החיבוק הזה שלה. אני צריכה להרגיש אהבה. גם פיזית. אני צריכה להרגיש
שאני אדם טוב, אדם שאוהב, שמחבק. אדם שנותן מעצמו. היו תקופות שכתבתי שאני
רוצה להפסיק להרגיש אבל היום אני מבינה שזה לא נכון. אני מעדיפה להרגיש
אהבה, אפילו אם היא לא מאה אחוז זהה בשני הצדדים מאשר לא להרגיש. לא
להרגיש עושה אותנו רעים.
אני רוצה להרגיש עוד מהרגש החיובי הזה.
אני רוצה להרגיש שאני אדם טוב שוב. האישה הזו שאני כ"כ אוהבת הבינה מה אני
אומרת, היא הזדהתה איתי גם. זה היה מיוחד כי אני לא חשבתי שתבין. לא בגלל
שהיא עצמה אלא בגלל שקשה להבין את זה. גם אני לא ממש מבינה ואני גם לא
מעיזה ממש לפרט אבל היא כן הבינה. היא מדהימה. כתבתי עליה כאן כבר. היא
באמת מדהימה. ואני רוצה שקודם כל יהיה לה הכי טוב שיש. אני רוצה את זה
בשביל עוד אנשים. לא הרבה אבל יש מיוחדים, יש נדירים, יש אנשים שמגיע להם
את הטוב.
אני לא יודעת איך הגיעו אליי הפחדים שאני חווה כרגע אבל
אני כ"כ רק רוצה שהם יעלמו. אני רוצה להרגיש יציבה וטובה. חשוב לי להרגיש
שאני אדם שעושה טוב לאחרים. ניסיתי שוב להתקשר בנוגע להתנדבות. זה לא
מצליח. כל פעם שאני מנסה הבחורה שאחראית על זה בצד השני לא יכולה לדבר, כל
פעם שהיא חוזרת, אני לא יכולה וחוזר חלילה. לפעמים עונה שם פקס בכלל. אני
חושבת שאולי זה יגרום לי להרגיש יותר טוב, לתת משהו מעצמי. חבר אמר לי שמה
שקובע הוא מה שאתה עושה ולא מחשבות. זה ניחם אותי אבל בכל זאת, אשמח
להפסיק לחשוב מחשבות של פחד. אני רוצה להיות מסוגלת לעצום עיניים ולא לפחד
יותר ממה שאראה או ארגיש.
אני רוצה שלכל היקרים לי יהיה טוב ואז,
גם לי. באמת, אני רוצה. כי כשליקרים לי באמת טוב, וזה ממש לא הרבה אנשים,
גם לי טוב. אני נשבעת. אלו לא סתם מילים ריקות, זו האמת.
אני
מתגעגעת לאהוב ממש. לאהוב מכל הלב, לאהוב בלי לפחד כל הזמן. אני אוהבת
נורא בפחד היום. מפחדת שמשהו רע יקרה. מפחדת שאני אעשה משהו. אני רוצה
להיות שלמה ורגועה. בשביל כולם וגם בשבילי. זה פחד מוזר שאני לא מכירה.
אני
חושבת לראשונה ברצינות על טיפול. לטפל בזה. אולי אני צריכה עזרה מבחוץ. זו
לא בושה. אני כבר שנים לא חושבת שזו בושה כמובן אבל חשבתי שלי לא. שאני
יכולה לבד לפתור את זה. אבל אולי, אולי מותר לי ללכת ושמישהו יעזור?
אני אנסה לחשוב מחשבות טובות. אני באמת אנסה. אני רוצה להיות מסוגלת.
תחשבו גם אתם על דברים טובים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
